סיפור ההישרדות וההתמודדות של ניצולת השואה אלה פאר
עמותת מרכז אלה הוקמה מתוך ההבנה שטראומת השואה מלווה את הניצולים לאורך עשרות שנים, ועד היום מעניקה העמותה טיפול נפשי ותמיכה לניצולות וניצולים רבים בכל רחבי הארץ. בדיוק כשנדמה היה שאין דבר שיכול לטלטל שוב את עולמם של הניצולים לעת זקנה, הגיעה מתקפת הטרור של השבעה באוקטובר וטרפה את הקלפים.
"קמתי בשבת בבוקר בשביעי באוקטובר, פתחתי טלוויזיה וראיתי צעירים רצים במדבר ובורחים מהמחבלים", מספרת אלה פאר, ניצולת שואה המתגוררת ברעננה. "נזכרתי בתקופה שהתחבאנו ביער והיו אנשים שהלשינו עלינו. הרגשתי כאילו אני שם. יש לנו עסק עם מרצחים, שלדעתי הם יותר גרועים מהנאצים. להחזיק בשבי תינוקות, להחזיק נערות בתנאים כאלה, זה מזעזע. ואני לא מורידה שום דבר מהרשעות של היטלר. החמאס הם לא מדינה, הם טרוריסטים, מחבלים שמחזיקים בשבי תינוקות וזקנים".
"הכניסו אותנו לחדר גדול והרעיבו אותנו"
אלה, שנולדה בפולין ליד לבוב (היום אוקראינה), מספרת את סיפורה הבלתי נתפס כאילו קרה אתמול: "היו לי ארבעה אחים. הייתי בת שלוש כשפרצה המלחמה, אני זוכרת שלקחו אותנו בעגלה לגטו שהיה במרחק של 12 ק"מ מהבית, הכניסו אותנו עם ארבע משפחות נוספות לחדר גדול והרעיבו אותנו. לאבא שלי היה מראה ארי, הוא היה בלונדיני עם עיניים כחולות, אז הוא הצליח לחמוק מחוץ לגדר ולחפש לנו אוכל. לפעמים הוא היה חוזר עם חמישה תפוחי אדמה. אני זוכרת שאמא שלי הייתה חולה, שאישה אחרת מתה שם מהצפיפות ומהמחלות, ושנדבקנו בכינים".
שלוש שנים ביערות
"כשבאו לחסל את הגטו, היינו מופתעים ולא תכננו בריחה, ולכן אבא שלי עקר קרשים מהרצפה והחביא אותנו במרתף. היינו שם 12 איש, צפופים. הפעולה נמשכה יומיים וחצי, אבא ברח לאיזו כנסייה להתחבא שם ואנחנו נשארנו במרתף. אחי היה בן שנתיים, הוא עדיין ינק, פחדו שהוא יבכה ויסגיר אותנו אז כל הזמן החזיקו לידו סמרטוט. היינו בטוחים שהרגו את אבא והוא היה בטוח שהרגו אותנו, אבל הוא חזר אלינו והוציא אותנו כשראה שהם הסתלקו. זה היה לילה, עוד ירו בסביבה, והוא העביר אותנו את הכביש לכיוון שדות של תבואה. בדרך שמענו יריות וראינו גופות. רצנו בשדות במשך כמה ימים, זה היה קשה וכואב, נדקרנו מהשעורה. הסתובבנו הרבה זמן, הגענו ליער ומצאנו שם ארבעה בני דודים של אמא מעיר אחרת. הצטרפנו לפרטיזנים ונשארנו ביערות שלוש שנים, שלושה חורפים, גם בשלג. אכלנו מהשדות מסביב, פטריות ותפוחי אדמה. רבים לא שרדו, מתוך מאתיים שרדו רק 27.
"אמרו לנו לא לבכות כדי שלא ישמעו אותנו"
"אבא שלי נפטר כעשרה חודשים אחרי שהצטרפנו לפרטיזנים, כנראה מטיפוס. אני זוכרת את הצעקות שלו, ואני זוכרת שאמרו לנו לא לבכות כדי שלא ישמעו אותנו. בשלב מסוים בנינו מן בונקר והתחבאנו בו. היה קשה, לא היה אוויר, וישנו על מיטות מבוץ. אחי הקטן חלה באבעבועות רוח, המליצו לאמא שלי להשאיר אותו מאחור כי הוא לא יחיה, אבל היא סחבה אותו על הגב בשלג, יחפה.
"אחרי שאבא שלי נפטר, בזמן שהיינו ביערות, אמא שלי הייתה הולכת לכפרים להביא לנו אוכל ובגדים, כי הבגדים היו נקרעים. לא היה לנו בית. ישנו שלוש שנים בשלג, ברפתות, תוך כדי שרודפים אחרינו. אני זוכרת שכבר אז שאלתי את עצמי אם אי פעם יהיה לנו בית".
תגידי "שמע ישראל"
"בשלב מסוים הבנו שהצבא האדום מתקרב אלינו. אפשר היה להניח אוזן על האדמה ולשמוע את הטנקים. הגרמנים כבר הבינו שהם עומדים להפסיד את המלחמה הזאת, וגם הרוסים הגיעו לשם ונלחמו ממש לידינו. הגרמנים ברחו ליערות ונלחמו מתוך היערות, ידענו שאם הם ימצאו אותנו הם יהרגו אותנו, אז ברחנו לכיוון הרוסים. השמיים היו מלאים במטוסים, לא היה לנו לאן ללכת אז חזרנו לעיירה שנולדתי בה. אני זוכרת שבדרך היו הפצצות כבדות, היינו באמצע שדה בלי עצים ובלי בתים, והייתי בטוחה שנמות מההפצצות. דוד שלי שהיה איתנו שם לי את הראש על האדמה ואמר לי 'תגידי שמע ישראל'. איכשהו הגענו לבית שלנו, וראינו שגרים שם אנשים. דפקנו בדלת, לא נתנו לנו להיכנס, וישבנו בחוץ שמונה ימים. אמא שלי השיגה לנו בגדים ונעליים והתחלנו להתקדם עם טרמפים. בשלב מסוים עלינו על רכבת של פליטים גרמנים והיינו צריכים להעמיד פנים שאנחנו גרמנים".
העלייה לישראל
"הגענו לקראקוב, ושם התחתנה עם מישהו ששידכו לה. מאוד חכם, מאוד מלומד, אבל הוא סבל מטראומה בעקבות המלחמה. אמא שלי חיה איתו 35 שנה וגם נכנסה להריון. בשלב מסוים קיבלנו סרטיפיקטים והגענו לישראל כשהייתי בת 12. כאן יש לנו מקום בטוח ואני שמחה שאני פה, אני יודעת שיכול להיות יותר גרוע. היום יש לעם שלנו בית. אחרי שאני ומשפחתי היינו פליטים במשך שש שנים, גם ביערות וגם ברחבי אירופה השרופה, אני יודעת להעריך את מה שיש. הגענו לכאן בלי תנאים ובלי עזרה, הדרך הייתה קשה, אבל שמחנו שיש לנו מולדת, שיש לנו ארץ. אני נהנית מהבית שלי, מהמשפחה שהקמתי, יש לי שלושה ילדים, שבעה נכדים ושישה נינים. אני אוהבת לקרוא עיתון בבוקר, למרות שהוא מלא בבשורות לא טובות. העיתון מחבר אותי למה שנעשה כאן ובעולם, לטוב ולרע".
אלה מצליחה לשמור על אופטימיות, ולצד זאת כואבת את כאבן של המשפחות שאיבדו את יקיריהן במלחמה.
"המלחמה הזאת כואבת לי מאוד, יש לי נכדים שמשרתים בצבא. בכל פעם שמודיעים על חלל צה"ל, כואב לי כאילו זה הילד שלי. מה שקורה במדינה עכשיו מזכיר לי את תקופת השואה, והפגישות עם נורית ממרכז אלה עוזרות לי להתמודד. עמותת מרכז אלה מחבקת את ניצולי השואה ותומכת בהם, ואני מברכת את הפעילות החשובה הזאת ומודה על האוזן הקשבת והיחס החם שאני מקבלת בתקופה הקשה הזו, וגם לפניה".
