התמודדות ניצולי השואה עם התערערות המצב הביטחוני
לאחר כמעט שישה שבועות של לחימה, הושגה בתחילת אפריל הפסקת אש שברירית בין ארצות הברית, ישראל ואיראן. התקווה היא שהשקט יישמר, אך בינתיים כולם עדיין דרוכים.
המלחמה נוגעת בכולנו, ובוודאי גם בניצולי השואה ההולנדים, קבוצת היעד המבוגרת ביותר של מרכז אלה. כיצד משפיעים האירועים באזורנו על חייהם האישיים, וכיצד ניתן לסייע להם? שאלנו את העובדים הסוציאליים שלנו, המלווים אוכלוסייה זו באופן יומיומי.
דאגה לנכדים ולנינים
“אני חושבת שאי אפשר להפריד את המלחמה מול איראן מ־7 באוקטובר 2023,” אומרת קרולה דרגן, העובדת בצפון הארץ. “מאז 7 באוקטובר רבים מהמבוגרים באזור פונו מבתיהם או חששו שייאלצו להתפנות. כבר אז החלה עבורם תחושת חוסר היציבות. במשך יותר משנתיים וחצי הם חיים בפחד ובאי-ודאות, והסוף עדיין לא נראה באופק. קשה מאוד, במיוחד כשנמצאים בשלב האחרון של החיים, לדאוג לביטחונם של הילדים והנכדים ולעתידה של המדינה, ולתהות האם כך יסתיימו החיים — בתוך מציאות של עימות ומתח.”
מרסלה ציון, העובדת בירושלים, מאשרת כי הדאגה המרכזית של המבוגרים היא לילדיהם, לנכדיהם ולניניהם. “הם יושבים כל היום מול הרדיו והטלוויזיה, עוקבים אחרי החדשות בכאב גדול ורואים עד כמה חייהם של הדורות הצעירים הפכו מורכבים. הכול התהפך. במדינה שהם עצמם עזרו לבנות שוררת תחושת איום מתמדת שמעוררת חרדה רבה. האם זו המציאות שתישאר לדורות הבאים? לכך הם לא ציפו.”
"להיות אדם בשביל אדם"
המלחמה האחרונה עוררה טראומות ישנות ופתחה פצעים חדשים. ילדים, נכדים ונינים המשרתים בצבא נמצאים בסכנה, נפצעים או נהרגים. אחרים עוזבים את הארץ — זמנית או לצמיתות. עבור הניצולים אלו חוויות כואבות במיוחד.
קרולה מוסיפה: “ההקלה הגדולה ביותר שאנחנו יכולים להעניק היא ליצור כמה שיותר קשר אישי. אין תחליף ללשבת ליד מישהו, להקשיב, לשתות יחד כוס קפה ולדבר. להיות אדם בשביל אדם. בגלל מתקפות הטילים לא תמיד יכולנו להגיע לביקורי בית, אבל למזלנו יש את הטלפון. בחודשים האחרונים התקשרתי המון, ואני מרגישה שהמטופלים שלנו מאוד שמחים על כך.”
מרגישים בטוחים, למרות פגיעת הטיל
“אין לי תשובה אחת ברורה לשאלות האלו,” אומרת אירית ממן, העובדת באזור המרכז, בין היתר בבית האבות ההולנדי בית יוליאנה. “כל אדם מגיב אחרת, וגם תנאי החיים משפיעים. באופן כללי אני חושבת שמבוגרים המתגוררים בבתי אבות מרגישים מוגנים ובטוחים, אפילו בבית יוליאנה, שבו פגע טיל במלחמה הקודמת מול איראן. בתוך בתי האבות החיים ממשיכים פחות או יותר כסדרם. יש פעילויות, יש חברה, והדיירים יודעים שהמוסד ערוך ומצויד היטב.
“ובכל זאת, כמו בתקופת הקורונה, הבדידות קיימת — במיוחד אצל מבוגרים שעדיין חיים לבדם. בזמן מתקפות הטילים, וגם עכשיו, אנשים חושבים פעמיים לפני שהם יוצאים מהבית. פעילויות מחוץ לבית בוטלו לעיתים קרובות, וילדים ונכדים מגיעים פחות לבקר. לכן ביקורי בית אינטנסיביים הם הדבר החשוב ביותר שאנחנו יכולים להציע״.
