בין הכותרות על אלימות ופשיעה יש גם חברה שלמה של נתינה, ערבות ורגישות אנושית
בשנים האחרונות, ובמיוחד בתקופת המלחמה, נדמה כי השיח סביב החברה הערבית בתקשורת מתמקד בעיקר בקשיים: פשיעה, אלימות, הזנחה, חוסר אמון וביקורת. שוב ושוב מוצגת תמונה חלקית, כזו שמסתכלת על הכאב והמשברים – אך כמעט שאינה עוצרת לראות גם את הטוב, הערכים והאנשים שפועלים יום־יום למען האחר.
אך החברה הערבית אינה רק הכותרות הקשות. זוהי גם חברה של אנשים פורצי דרך – רופאים המנהלים מחלקות בבתי חולים, אנשי מקצוע בתפקידים בכירים, צעירים וצעירות הלומדים לתארים מתקדמים, אנשי חינוך, טיפול ויזמות שפועלים מתוך רצון להתפתח, להשפיע ולתרום לחברה כולה. לצד האתגרים, קיימת מציאות של עשייה, מצוינות ואחריות חברתית שלא תמיד זוכה לחשיפה הראויה.
"הרגשתי שאי אפשר להישאר אדישה"
כמי שעובדת במרכז אלה ומלווה משפחות שחוו אובדן פתאומי בעקבות רצח, התאבדות ותאונות דרכים, אני פוגשת מקרוב את הכאב האנושי העמוק ביותר. אך לצד הכאב, אני פוגשת גם משהו נוסף – את פניה היפות של החברה הערבית.
לאחרונה פנו אלינו משפחות שאיבדו את יקיריהן באופן פתאומי בעקבות מוות ממחלה, דום לב, מוות בעריסה, נפילה ואירועים טראגיים נוספים. אלו אובדנים שאינם תמיד מוכרים במסגרות הסיוע הקיימות, ולעיתים המשפחות נשארות לבד מול כאב עצום. רבות מהן אינן מסוגלות לממן טיפול רגשי – לא פרטני ולא קבוצתי – ובמקביל קיימות רשימות המתנה ארוכות במערכות הציבוריות.
עמדתי מול המציאות הזו והרגשתי שאי אפשר להישאר אדישה. פניתי לאנשים מהקהילה, לחברים, למכרים ולאנשים טובים סביבי, וביקשתי עזרה כדי שנוכל לאפשר למשפחות הללו לקבל טיפול מקצועי ותמיכה נפשית.
מה שקרה אחר כך ריגש אותי עמוקות.
בלי הרבה שאלות, בלי היסוס ובלי לחפש פרסום או הכרה – אנשים התחילו לתרום. כל אחד לפי יכולתו. אחד נתן סכום קטן, אחר תרם יותר, אחרים סייעו בהפצה ובחיבור לאנשים נוספים. בתוך זמן קצר הצלחנו לגייס סכום שיאפשר למשפחות נזקקות להתחיל לקבל טיפול.
להציג את התמונה השלמה
ברגעים כאלה מתגלים הערכים האמיתיים שעליהם גדלנו: נדיבות, חמלה, אחריות חברתית, עמידה לצד האחר ותחושת “כולנו ביחד”. אלו ערכים מושרשים עמוק בחברה הערבית – חברה שיודעת לפתוח את הלב ואת הבית, להתגייס בשעת משבר ולהרגיש את כאבו של האחר כאילו היה שלה.
הסיפורים הללו כמעט ואינם מגיעים לכותרות. לא מדברים מספיק על האנשים שקמים בבוקר כדי לעזור, על הקהילות שמתאחדות סביב משפחה באבל, על נשים וגברים שתורמים בשקט כדי שאדם אחר לא יישאר לבד בכאב שלו.
אולי הגיע הזמן שנדבר גם על זה.
לא כדי להתעלם מהקשיים האמיתיים שקיימים בחברה שלנו, אלא כדי להציג תמונה שלמה יותר. חברה שיש בה גם כאב ואתגרים – אבל גם אנושיות עמוקה, ערבות הדדית, הישגים מעוררי השראה ורצון אמיתי לעשות טוב.
אני מאמינה ששינוי תדמית לא מתחיל בסיסמאות, אלא ממעשים. והמעשים שראיתי בתקופה האחרונה הזכירו לי מחדש כמה טוב יש סביבנו, וכמה כוח יש לקהילה שבוחרת לראות את האדם האחר ולתמוך בו ברגעים הקשים ביותר.
