רחל פיש מספרת על הערב הדרמטי בו נחת כטב"ם מלבנון בדירתה
בית יוליאנה, בית אבות שרבים מדייריו הם יוצאי הולנד, נפגע בתחילת אוקטובר (יום הכיפורים) על ידי כטב"ם ששוגר מלבנון. למרבה המזל, דיירי הבית ואנשי הצוות לא נפגעו בגופם. שתי עובדות סוציאליות של מרכז אלה, יעלה כהן ואירית ממן, הגיעו למקום למחרת כדי לדרוש בשלומם של הדיירים, ומצאו אותם כשמצבם טוב: "הם חזקים, מלאי הומור, עם המון ניסיון חיים", סיפרה יעלה. "הם עוזרים אחד לשני ומוקירים תודה על זה שכך זה הסתיים. כשהגענו, הדיירים שהרגישו צורך קיבלו הזדמנות לשבת ביחד, לדבר על החוויות ועל הרגשות שלהם ובעיקר להבין שכל התגובות שלהם למצב הן נורמליות. בקבוצות הדיון דיברנו על כך שטראומה יכולה לפעמים 'להיתקע' לנו בגוף, ושאפשר לשחרר אותה – לנער חזק את הגוף, לצעוק בקול רם או להתחבק אחד עם השני. זה יכול לעשות פלאים.
"אחת המשתתפות בקבוצה אמרה – אנחנו צריכים להמשיך, אין לנו ברירה. היום אחר הצהריים יש לנו מקהלה, ואנחנו נשיר שוב ביחד".
רחל פיש, דיירת בבית יוליאנה, היא ללא ספק דוגמה לחוסן הנפשי שמאפיין את דיירי הבית: הכטב"ם פגע ישירות בדירתה, אבל היא מקפידה לשמור על פרופורציות ולהזכיר שיש במדינתנו צרות גדולות משלה. פגשנו את רחל כדי לשמוע איך עבר עליה אותו ערב דרמטי:
"מאז תחילת המלחמה אני דואגת לשמור על שגרה ומכינה בכל ערב את נעלי הבית וחלוק הלילה למקרה של מתקפה לילית. באותו הערב כבר הייתי במיטה, וברגע ששמעתי את האזעקה קפצתי מיד ורצתי לממ”ד. תוך כדי ריצה במסדרון שמעתי פיצוץ שלא שמעתי מימיי, רעש של זכוכיות מתנפצות ודברים נופלים. מיד לאחר מכן רצו פנימה אנשי הצלה – שוטרים, כבאים וגם אנשים מזק”א. הכטב”ם גרם לשריפה, ממטרות המים הופעלו וגרמו להצפה, חוטי חשמל נקרעו ונשקפה סכנה לדיירים.
הבנתי מיד שהדירה שלי נפגעה. חשבתי לעצמי, מזל שזו הדירה שלי ולא של השכנים. מנהלת הבית לשעבר, שישנה כאן בגלל יום כיפור, הביאה לי אחרי שהכול נרגע את המשקפיים והטלפון שלי, שנשארו שלמים בחדר השינה. באותו הלילה ישנתי אצל בתי, אך בבוקר חזרתי לבית יוליאנה. לא רציתי להישאר לבד והעדפתי להיות במקום המוכר שלי עם האנשים מהקהילה שלי, שקיבלתי מהם הרבה תמיכה ואהבה.
לא הייתי בהלם, זה לא הפתיע אותי. אני יודעת מניסיון שאני נשארת רגועה במצבי איום. בעלי ואני עברנו פעם שוד בביתנו, וגם אז פעלתי בשיקול דעת ובקור רוח. במצבים כאלה אני סוגרת את הרגשות שלי ומתמקדת במצב. אני יודעת מה לעשות. גם הפעם נכנסתי מיד לתפקידי כעובדת סוציאלית – התגובה המקצועית היא חלק ממני. רק אחרי כמה ימים הרגשתי עייפות עצומה, כחלק מתהליך העיבוד האישי שלי.
החוויה לא שינתה את חיי במובן של ‘לפני ואחרי הכטב”ם’. אני משתדלת לראות את הדברים בפרופורציה. לא קרה הרבה: אף אחד לא נהרג או נפצע. יש דברים הרבה יותר חשובים מהדירה שלי – הישרדות המדינה. עלינו לארץ כציונים אמיתיים. אני זוכרת, זמן קצר אחרי העלייה שלנו, כששמעתי את רעש טנקים, פתאום הרגשתי והפנמתי את תחושת האיום מהמדינות השכנות. שאלתי את עצמי מה הן רוצות מישראל, המדינה הקטנה הזאת? אני עדיין ציונית בנשמתי.
הספרים שלי והדיסקים נשרפו וגם הדובי שאחותי הכינה לי, אבל קיבלתי דירת מגורים נעימה, והצוות המסור בבית האבות כיבס, גיהץ וסידר את בגדי בארון. בעוד כמה חודשים אחזור לדירתי לאחר השיפוץ. אנשים אחרים במדינה שלנו נרצחו או נפצעו, נחטפו או פונו מבתיהם. זה הרבה יותר גרוע.
בטקס יום השואה האחרון הדלקתי נר והבעתי את הערכתי לחוסן של הצעירים שלנו. אבל כאן ועכשיו, בבית יוליאנה, אני רואה גם הרבה חוסן אצל הדיירים והצוות – כל האנשים שקמים כל בוקר ועושים את מה שצריך, שמוצאים מקום לצחוק וליהנות מהדברים הטובים והיפים. אנחנו מסתגלים וממשיכים לחיות".
