חדשות, חידושים ועידכונים בניוזלטר של אלה

רוצים לקבל את הניוזלטר שלנו? מלאו פרטים

לא ספאם. ניוזלטר - הירשמו!

תודה רבה
הבקשה לא הגיעה... משהו לא תקין

"בסוף התהליך ראיתי אנשים אחרים"

מרכזי סיוע

קבוצת תמיכה ייחודית שהפליגה לדרכה לפני כשנה ממחישה את כוח הריפוי של הים (ושל הנחיה מקצועית ורגישה)

בינואר 2023 יצאה לדרך קבוצת תמיכה ייחודית, תחת הכותרת "מפליגים במסע החיים": קבוצת תמיכה המתקיימת תוך כדי הפלגה בים, למבוגרים שחוו אובדן פתאומי של בן או בת משפחה עקב רצח, התאבדות או תאונת דרכים.

הקבוצה היא פרי שיתוף פעולה נפלא שנרקם בין עמותת מפרשים לבין עמותת מרכז אלה שמלווה, במסגרת תוכנית של משרד הרווחה, משפחות שחוו אובדן פתאומי עקב רצח, התאבדות ותאונות דרכים. דלית אשורי, מנהלת המכון הטיפולי של מרכז אלה באזור הצפון, מספרת: "התחלתי לחלום על קבוצה כזאת כשפגשתי את אלעד טל, שניהל אז את התחנה לטיפול משפחתי בזיכרון יעקב. הוא סיפר לי שהוא הקים, ביחד עם שלושה שותפים, את עמותת 'מפרשים' ושהם מתכננים להביא לארץ ספינה שתשמש לקבוצות טיפוליות. מיד נדלקו לי העיניים", היא משחזרת. "אני באה ממקום של טבע תרפיה והנחיית קבוצות, אז התחברתי מיד לרעיון. אמרתי לו – אנחנו חייבים לעשות משהו ביחד. חמש שנים הסתובבנו עם החלום הזה".

ואז הגיעה התרומה

"כשעמותת מפרשים קיבלה תרומה שאפשרה את הקמת הקבוצה, התרגשתי נורא", דלית נזכרת. "כשהקבוצה יצאה לדרך נוצר שם קסם. לאורך הפעילות קיבלתי המון פניות ותגובות מרגשות".

אחת מהתגובות המרגשות הייתה של גיורא סניפר (62, קיסריה). "כשהקבוצה נפתחה, בדיוק תכננתי לקחת את טלי אשתי להפלגה ליוון", הוא מספר. "אני סקיפר, וכמעט בכל יום שישי אני מפליג. זה היה הטריגר מבחינתי להצטרף, עד אז הסתייגתי מהרעיון של קבוצת תמיכה".

גיורא וטלי שכלו את בנם ניצן, ששם קץ לחייו לפני כשלוש שנים בהיותו בן 26. "משיחות שהיו לי איתו, אני חושב שזה סוג של פוסט טראומה", מספר גיורא. "הוא היה לוחם בשייטת וקרה שם משהו שלדעתי רדף אותו גם אחרי השחרור". באותה תקופה גיורא היה בעיצומו של תהליך מכירת חברת סטארט-אפ שהקים, והרגיש שהוא חייב לתמוך במשפחה, להיות שם גם עבור עובדי החברה ולשדר שהכול כרגיל. "החזקתי מעמד לא רע, אבל אחרי חצי שנה הרגשתי שאני צריך להיעזר במישהו חיצוני".

"נפשו שלחה בו יד"

גם מיכל סלע (55, קרני שומרון) הגיעה לקבוצה עם בעלה, בעקבות מותו של בנם צור. "הוא היה בן 20 וחצי במותו", מיכל מספרת. "עד גיל 20 הוא היה בחור אנרגטי, בריא בגוף ובנפש, מלא חיים, עם חוש מפותח של חסד ושל צדק. בסביבות גיל 19 וחצי הוא התחיל להראות סימנים של חוסר איזון נפשי". המשפחה כולה התגייסה כדי לעטוף את צור ולסייע לו, אבל למרות הרצון העז שלו לחיות והפתיחות שלו לקבלת טיפול, היכולות שלו הלכו והתמעטו. "הוא היה כלוא בתוך עצמו, מאוד עטוף ומאוד מסכן", מספרת מיכל. "ואז, ערב אחד במוצאי שבת, כשהוא נסע לבקר בבית החולים את אחותו הבכורה שילדה, הוא אמר לה שהוא יוצא רגע להירגע, ומיד אחר כך קפץ אל מותו". מיכל לא קוראת לזה התאבדות: "צור אהב את החיים. הנפש התגברה על כוחות החיים שלו, ולכן אני אומרת שהוא לא שלח יד בנפשו, אלא נפשו שלחה בו יד. זה כמו סרטן של הנפש". מיכל עוסקת בהידרותרפיה – טיפול במים, ולכן התחברה לרעיון של קבוצת התמיכה בהפלגה. "אם היו מציעים לנו קבוצת תמיכה רגילה, אני לא חושבת שהיינו מצטרפים. שנינו מאוד אוהבים את הים".

העוגן מבטא את החופש הכי גדול

המפגשים של קבוצת התמיכה נמשכו ארבע שעות. "הים עושה דברים נפלאים", אומר גיורא. "בתחילת כל מפגש ישבנו ודיברנו, ובמהלך ההפלגה כל אחד מצא לעצמו את הפינה, לבד או ביחד, כל פעם עם אנשים אחרים. השילוב הזה הוא פנטסטי, זה מאוד מאוד עוזר". מיכל מוסיפה: "יש המון דברים בשפה של הים, של הספנות, שמקבילים לתהליכים שקורים בנפש. למשל, צריך להתחשב בכיוון הרוח, לדעת לאיזה כיוון ללכת כדי לא למעוד, במה אפשר לאחוז כדי לא ליפול ובמה לא כדאי לאחוז כי כן תיפול. אחד המשפטים שאמר לנו דובל'ה הסקיפר, שהוא איש מדהים, היה שהעוגן מבחינתו מבטא את החופש הכי גדול. שברגע שאתה מרגיש שיש לך עוגן חזק, זה בעצם המקום שאתה יכול להיות משוחרר בו. וזה מה שהיה בקבוצה: ברגע שהרגשנו מעוגנים, קרו כל מיני תהליכים".

עבודת צוות מדהימה

"ענת עשתה עבודה פנטסטית, היא הצליחה לפתוח את כולנו ולגרום לנו לחלוק, ולא בכפייה", מספר גיורא על ענת שמלא שהנחתה את הקבוצה. מיכל מסכימה: "הייתה שם עבודת צוות מדהימה. הם כל הזמן השרו תחושה של ביטחון, שאפשר לסמוך עליהם, גם בים וגם בתהליכים שאנחנו עוברים. שלושתם הפגינו המון רגישות ומקצועיות". מיכל מספרת שלמרות השוני התרבותי, הדתי והפוליטי בין המשתתפים, תחושת החברות והאחדות רק התגברה. "הרגשנו שאנחנו מיקרו קוסמוס של החברה הישראלית, והלוואי שתהיה אחדות כזאת בעם".

"הפכנו למשפחה"

"בקבוצה הזאת הייתה התמסרות מלאה כמעט מההתחלה, היה המון רצון לחוות את הדבר הזה", מספרת מנחת הקבוצה ענת שמלא, ד"ר בחינוך, עו"ס קלינית ופסיכותרפיסטית. "נוצרו שם קשרים עמוקים, ואני בטוחה שהם יימשכו לאורך החיים. הם נפגשו לא פעם שלא במסגרת הקבוצה, כלומר הם ראו אחד בשני מעגל תמיכה". גיורא מאשר: "נפגשנו מחוץ לקבוצה ואנחנו כבר מתכננים מפגשים נוספים. הפכנו בפירוש למשפחה. ענת הצליחה לחבר את כולנו ביחד, למדנו לקבל ולאהוב אחד את השני, כל אחד בקצב שלו". ולמרות הכאב המשותף שנושאים עמם חברי הקבוצה, לגיורא יש מסר של תקווה: "הכאב הוא עצום, הוא לא עובר, אבל אני יודע להתמודד איתו. אני יודע שיש לפעמים עליות וירידות ותפניות, וכחלק מהתהליך שעברנו למדנו איך להתמודד עם זה. למדנו שבסוף כל סערה יש יום בהיר. אפשר לחייך, אפשר לחתן ילדים, אפשר ללכת לטייל ולעשות את הדברים שעשינו לפני כן. בצד השני של הסערה והכאב יש גם הרבה תקווה".

אובדן בצל המלחמה

אירועי השבעה באוקטובר השפיעו על משתתפי הקבוצה, כל אחד בדרכו. "היו לזה השלכות, כי בחודש הראשון לא יכולנו לצאת לים בגלל אזורי ביטחון", מסבירה ענת. "העברנו את המפגשים לבית של אחד המשתתפים והתייחסנו גם לאירועים. היה צורך לתת לגיטימציה להתעסקות באבל הפרטי, למרות האבל הלאומי. היה מעבר מאוד דינאמי בין הדברים". כשבכל יום נוצרים מעגלי כאב חדשים ואנשים רבים מתמודדים עם אובדן פתאומי וכואב, למיכל יש מסר: "תאפשרו לעצמכם להיות באבל, אל תדלגו על זה. אין מה לעשות, זה כואב. צריך לתת לכאב להיות. לחפש את כל מקורות התמיכה שעושים לך טוב, ומה שלא – לסנן. וצריך גם את האמונה שאתה יכול. אם זה מה שבא אליך, משם אתה צריך לגדול. צומחים מתוך העצב, מתוך הכאב. לי היה חשוב לתת משמעות למוות של צור, שהוא ימשיך לחיות דרך המעשים הטובים שלו ומעשים טובים שאנחנו נמשיך לעשות.

"אני מאוד מעריכה את מה שקיבלנו", היא מוסיפה. "הייתי מופתעת לטובה מהתמיכה. אני יודעת שזכינו. יש אנשים בקבוצה שזה החזיר להם את החיים, את האמונה בעצמם, את החיוך, זה לא יאומן. אנשים שבהתחלה לא הוציאו מילה, לא הצליחו לבכות, לא עיבדו את האבל, עברו תהליך כל כך משמעותי שלא יכול היה לקרות בדרך אחרת, בעיני. בסוף התהליך ראיתי אנשים אחרים".

תודות

תודה לדלית אשורי ואלעד טל שחלמו והגשימו, לענת שמלא ולסקיפר דובל'ה ברמן שהנחו את הקבוצה, לאנשי הצוות הימי דרור מנחם, יפעת שטיינברג, דינה סוקולוב ושירז רייקין, ולמשתתפי הקבוצה שנתנו הזדמנות והפליגו ביחד למסע.

מאת
עדי רשף
מנהלת תוכן
תודה רבה לך!
אופס... משהו השתבש בשליחת התגובה. נסו שוב מאוחר יותר
חזרה