פרויקט ייחודי של מרכז אלה מביא טיפול נפשי לקשישים ספוני בית מהעוטף ומהצפון, ומייצר תנועה, קשר ותקווה בתוך מרחב מצומצם
פרויקט הטיפול במרותקי וספוני בית של מרכז אלה נולד מתוך פניות חוזרות מהשטח. עובדות ועובדים סוציאליים ברשויות הרווחה זיהו צורך הולך וגובר בקרב אנשים בני 65 ומעלה, בעיקר מאזורי העוטף וגבול הצפון, שחזרו מהפינוי ונקלעו למשבר רגשי עמוק, אך אינם מסוגלים להגיע לטיפול. “חלקם לא יכולים לצאת מהבית מסיבות פיזיות וחלקם מתקשים מאוד לצאת מסיבות רגשיות,” מסבירה שירה אריאל, עו״ס MSW, פסיכותרפיסטית ומנהלת הפרויקט מטעם מרכז אלה. “במקביל, טיפול בזום הוא מורכב לתפעול עבור אנשים בגיל הזה".
שיתוף פעולה שמאפשר טיפול
בעקבות הצורך, פנה משרד הרווחה למרכז אלה כדי לייצר מודל שיאפשר למטפלים להגיע לבתי הקשישים. את הפרויקט הקימה מירי וורמן ממשרד הרווחה, כשהקרן לידידות נרתמה כמממנת עיקרית של הפרויקט מתוך אמונה בחשיבות ובמשמעות שלו. קרן אן והנרי זארו הצטרפה למיזם בתרומה נוספת, כאשר עמותת מרכז אלה אחראית על הביצוע. הפיילוט כולל כיום כ־100 מטופלים – 50 מאזור העוטף ו־50 מגבול הצפון – שכולם הופנו דרך רשויות הרווחה. כל מטופל זכאי ל־13 מפגשים, במטרה לאפשר חזרה הדרגתית לתפקוד, לחברה ולתחושת משמעות.
לא כולם מרותקי בית
“רבים מהמטופלים אינם מרותקי בית פיזית,” מדגישה שירה. “הם ספוני בית, אנשים שמפחדים לצאת. יש מי שחיים בממ״ד חודשים ארוכים, מי שחוששים להשאיר בן משפחה לבד, ומי שהחרדה פשוט משתלטת עליהם.” לצד זאת, היות שמדובר בגיל השלישי, קיימות לעתים גם מורכבויות רפואיות נלוות: עיוורון, נכות, כיסאות גלגלים, הליכונים ועוד. כל אלה משפיעים על תחושת השליטה והביטחון.
טיפול בתוך הבית – מורכבות כפולה
הטיפול מתקיים בתוך הבית, ומביא איתו אתגרים ייחודיים: הפרעות, בני משפחה שנכנסים ויוצאים, מטפלות זרות, ולעיתים גם התנגדות לעצם הרעיון של טיפול, במיוחד כשהוא מתקיים במרחב האישי. “יש קשישים שנבהלים מהמחשבה שמישהו יראה אותם כמו שהם, בלי מסכות,” אומרת שירה. “לחלק מהם קשה לקבל את הקונספט של טיפול. חלק התחילו ואז נסוגו, אחרים ביקשו להחליף מטפל. אנחנו לא מוותרים – מחפשים התאמה, ממשיכים לנסות ובדרך כלל גם מצליחים". גם המטפלים עצמם מתמודדים עם עומס רגשי: נסיעות ארוכות, מפגש עם זירות שנפגעו, הקשבה לעדויות קשות מהשבעה באוקטובר ועוד. עמותת מרכז אלה מלווה את המטפלים בהדרכות אישיות וקבוצתיות, ובשיח עמיתים רציף.
תהליכים קטנים עם השפעה גדולה
הפרויקט הביא איתו תהליכים רבים של שינוי משמעותי. כך למשל קשישה בת 90 פלוס מהעוטף, שסירבה לצאת מהממ״ד מאז שחולצה, עשתה תהליך הדרגתי: מהישיבה בממ״ד, דרך יציאה למרפסת ועד טיולים ברחבי היישוב. בסיום הטיפול היא נרשמה למרכז יום לקשיש וחזרה להיות נוכחת בקהילה. במקרה אחר, אדם שהלך והתעוור איבד תחושת ערך ומשמעות. דרך עבודה טיפולית שכללה גם את משפחתו, הוא חזר לראות את עצמו כאב וכבן זוג, למד להכיר באובדן ואף חזר לעסוק במוזיקה אחרי הפסקה ארוכה. “אשתו אמרה שבפעם הראשונה מזה זמן היא שוב רואה את האדם שהתאהבה בו,” מספרת שירה.
לצאת מהבית כמעשה טיפולי
עם הזמן התברר שמרכיב משמעותי בטיפול הוא עצם היציאה מהבית במסגרת המפגש: לא רק לדבר על זה, אלא גם לעשות. “הכנסנו את זה להדרכות,” מספרת שירה. “הרבה מהמטפלות והמטפלים גילו גמישות, שילבו את היציאה הפיזית מהבית בטיפול והם יוצאים עם המטופלים לטייל ביישוב כחלק מהפגישה. עבור המטופלים, היציאה מהבית היא תהליך נפשי. להיות חלק מהקהילה זה צורך, זה הכרחי".
נכון להיום הביקוש למפגשים נוספים הוא עצום, אך התקציב מוגבל. "התקווה היא להרחיב את הפרויקט לאזורים נוספים שנפגעו, ולהגיע ליותר מטופלים", אומרת שירה.
כדי שנוכל להרחיב את הפרויקט ולהעניק טיפול לאנשים נוספים שחווים קשיים דומים ומתמודדים עם משבר, אובדן וטראומה, נשמח לעזרתכם בתרומה למרכז אלה.
