לרגל היום הבינלאומי נגד הומופוביה: שחר מזרחי על יציאה מהארון, קבלה עצמית ותפקידו של הטיפול הנפשי
"גדלתי על זה שהומוסקסואליות זה מוקצה ואסור והומואים זה דבר נורא", מספר שחר מזרחי, מטפל נפשי באמצעות דרמה תרפיה במרכז אלה. "אני בא מסביבה דתית, והייתי בטוח שזה עונש שקיבלתי ושאני צריך להתמודד איתו, שזה המסע שלי. כשאני חושב על זה היום, זו מחשבה קשה".
היום הבינלאומי נגד הומופוביה (הנקרא בישראל גם "יום ההבנ"ה") מצוין בכל שנה ב-17 במאי. בתאריך זה, בשנת 1990, הסיר ארגון הבריאות העולמי את ההומוסקסואליות מרשימת ההפרעות הנפשיות. עד היום אין תשובה חד-משמעית לשאלה ממה בדיוק נובעת הנטייה המינית של אדם – המחקר מצביע על שילוב של גורמים ביולוגיים, גנטיים וסביבתיים, אך לא נמצא גורם אחד מובהק. עם זאת, ישנה הסכמה רחבה בקהילה הרפואית והמדעית על כך שנטייה מינית אינה בחירה, ואינה נחשבת להפרעה נפשית. מדובר במרכיב טבעי בזהותו של האדם, שאין צורך – וגם אי אפשר – לשנות אותו. עם זאת, כמו שמעיד שחר, החברה עדיין מזמנת אתגרים לא פשוטים לקהילת הלהט"ב.
יצא לך, כמטפל, לפגוש אנשים שמתמודדים עם יציאה מהארון?
"כן. זה נושא מאוד מורכב, ואני יכול להבין את זה כי הייתי שם. בשלב הראשון מתעוררות שאלות מפחידות: האם עדיין יאהבו אותי? האם תהיה לי משפחה? אני אהיה לבד? אני זוכר מצבים שניסיתי לקרצף את זה ממני, פיזית ממש, במקלחת. להיות אחר זה קשה, כי כולנו רוצים להיות שייכים ולהיות חלק. זה קשה במיוחד כשיש רקע דתי, כמו אצלי, אבל בהחלט לא רק. משפחות הן עניין מורכב, כולנו רוצים שיאהבו אותנו, ופתאום מתעוררות השאלות האלה. ומצד שני – איך אני יכול להיות אני ולחיות את החיים שלי? מתגלה פה פער בין הרצון להיות מי שאני לבין הפחד שאם יגלו את ה'אחרות' שלי אני אשאר לבד".
זה בא לידי ביטוי רק במרחב המשפחתי או גם במקומות נוספים?
"יש לזה הרבה משמעויות, גם בהיבט של עבודה וקריירה ובהמון היבטים נוספים. אמרתי לאחרונה לבעלי, שבעצם אנחנו כל הזמן יוצאים מהארון. כששני גברים בשנות הארבעים הולכים בסופר עם עגלה אחת, ברור שאנחנו לא שותפים לדירה. כשאני עולה למונית ושואלים אותי אם אני נשוי ואיך קוראים לה, אני שוב מתמודד עם התגובות. היציאה מהארון נמשכת כל הזמן, כל יום, והשאלה שעלינו לשאול את עצמנו היא איך אנחנו יכולים לחיות עם מי שאנחנו בשלום. גם היום, כשאני חי חיים מלאים ושלם עם עצמי לחלוטין, ישנם מצבים סביבתיים שמהווים איום עבורי מעצם היותי להט"ב. נוצרת דריכות כשזה מגיע להרגשה של סכנה, וזה שוב תופס אותי באותן התחושות שחשתי לפני יותר מ-20 שנים. זה לא נעים. זה לא קורה הרבה, אבל זה קורה. אי אפשר להיתמם ולהגיד שאין הומופוביה או שהמאבק לשוויון זכויות הסתיים".
אתה מרגיש שזה השפיע על מהלך הקריירה שלך?
"אישית, לא בחרתי לעסוק בטיפול מסיבות שקשורות לנטייתי המינית, בחרתי בזה מטעמים אחרים. היום אני לא מרגיש שעושים מזה עניין, ועבורי כמטפל זה אף פעם לא יצר בעיה. אני כאדם מציב לעצמי מטרות ומייצר את הדרכים להשיג אותן. לרגע לא הרגשתי שעניין הנטייה המינית מונע או מעכב אותי מלהגשים את מטרותיי ושאיפותיי, אבל אני לא בטוח שאני מייצג את הכלל. יש אנשים שיגידו לך שזה כן עיכב אותם. לרוב זה יכול להיות קשור לשאלה אם הם מרגישים בנוח עם היותם להט"ב, האם יש קבלה עצמית? האם יש חוסן? מהן האמונות שיש לאדם לגבי נטייתו המינית, מהי הסביבה הטבעית שלו, איך מתייחסים לזה ועד כמה נותנים לזה מקום?"
עד כמה טיפול יכול לסייע בהתמודדות?
"טיפול בהחלט יכול לעזור. טיפול, בין היתר, מאפשר למטופל למצוא עוגנים בעצמו ובסביבה, לזהות את הכוחות שלו, להעריך את עצמו, לסייע לו להבין שהוא בסדר, שיהיה נאמן לעצמו. תמיד יהיה מי בסביבה שלא יקבל, שירים גבה, ועדיין זה לא אמור להתוות לו איך לחיות. כשעושים את העבודה הנכונה בטיפול, אפשר לחיות חיים מלאים וטובים. אם הייתי צריך להעביר מסר אחד, הייתי אומר – בואו לטיפול. בנפש שלנו יש הרבה חלקים, לפעמים הם מתכתבים זה עם זה ולפעמים לא. ככל שהחלקים יתכתבו זה עם זה ותהיה ביניהם אינטגרציה, כך זה בריא יותר. בואו נהיה בסדר עם עצמנו, בואו נרגיש טוב בגוף שלנו. זה מסע אישי שכדאי לכל אחד לעשות עם עצמו וגם בטיפול. כן, בא לי לראות אנשים מאושרים ברחובות".
