עצות מעשיות להתמודדות עם אתגרי החופש הגדול
הורים רבים מרגישים שהם מגיעים לחופש הגדול הזה כשהם "על האדים האחרונים". אחרי חודשים ארוכים של מציאות ביטחונית מטלטלת, חוסר ודאות ודריכות מתמדת, המחשבה על חודשיים ללא מסגרות לילדים עלולה לעורר חרדה. איך עוברים מהלך רוח של הישרדות לניהול זמן משפחתי שיש בו גם מקום לנשימה?
עוצרים לבדיקת "מלאי" כוחות
לפני שצוללים ללו"ז הקייטנות והאטרקציות, אני מציעה לכל הורה לעצור רגע ולשאול את עצמו: באיזה מצב אני מגיע לחופש הזה? החופש הגדול נועד לכולם – גם לילדים, אבל גם לנו ההורים. כשאנחנו לא עוצרים לבדוק כמה כוח באמת נשאר לנו ומה אנחנו צריכים מהסביבה שלנו, אנחנו עלולים למצוא את עצמנו עייפים ועצבניים, והדינמיקה המשפחתית כולה נפגעת. הצעד הראשון הוא להבין מה המצב הרגשי שלי ומה אני יכול (או לא יכול) לתת כרגע.
דואגים אחד לשני
בעיני, החופש הגדול הוא הזדמנות ללמוד לדאוג אחד לשני: הורים לילדים, ילדים להורים, הורים להורים, אחים ואחיות זה לזה. אני מציעה להיפרד מהרעיון שהורים צריכים לבדר את הילדים. כדאי לקיים ערב משותף או שיחה פתוחה בתחילת החופש ולשאול מהן המטרות ומהם הרצונות של כל אחד במשפחה, כך שתכנון הלו"ז יתחשב בכולם. כשאנחנו מבינים שלכל אחד יש צרכים שונים, קל יותר לתכנן ימים שבהם כולם מקבלים מענה.
תושייה ככלי להחזרת השליטה
במאמרם של מולי להד, יואב בן בשט, שרה טוכשניידר ושחר הבר "מתשישות לתושייה", מדובר על המעבר מהישרדות לפעולה. בהקשר של החופש הגדול, התושייה היא לא רק לשרוד אותו, אלא להתכונן קצת לקראתו ולהציב מטרות קטנות וריאליות כמו – אני רוצה לנוח, אני רוצה לפגוש חברים, אני רוצה לטייל. דברים קטנים שאני יכולה לעשות כדי לשפר את המצב שלי ולתת לעצמי "דלק".
ביטחון בתוך חוסר יציבות
הילדים שלנו גדלו לתוך מציאות של מלחמה מתמשכת. עבורם, זה המצב הקיים. תחושת המוגנות שלהם נבנית במידה רבה דרך התיווך שלנו. כשאנחנו מקרינים ביטחון ואומרים "כרגע טוב, כרגע שקט", אנחנו מלמדים אותם לחיות בתוך הרגע. חשוב לייצר שיח רציף – לאו דווקא שיחות כבדות סביב שולחן, אלא "דיבור על הדרך": באוטו, באמבטיה, תוך כדי משחק. לשאול מה היה הרגע המפחיד של השנה, או הרגע הכיפי של השנה, ולתת מקום לכל רגש שעולה, גם אם הוא לא קשור ישירות למצב הביטחוני.
לשחרר את השעון: גמישות כערך
בחופש הגדול, אני מאמינה בחזרה לתפקוד הגופני הטבעי. כשאין קייטנה והעבודה מאפשרת, תנו להם (ולכם) להתעורר כשקמים וללכת לישון כשעייפים. השחרור מהמסגרת הנוקשה מאפשר לנו להקשיב שוב לצרכים של הגוף שלנו – רעב, שובע, פעילות ומנוחה. אפשר להתחיל לחזור לשגרה בהדרגה בשבועיים האחרונים של אוגוסט. הגמישות הזו היא לא "ויתור", היא בחירה ברווחה נפשית.
למצוא את הטוב שמסביב
היכולת שלנו לווסת את עצמנו ולפעול בתושייה משפיעה באופן ישיר על הילדים שלנו. אם אנחנו חרדים, פסימיים וחסרי תקווה, ככה ירגישו הילדים. לפעמים כהורים אנחנו צריכים לעבוד על עצמנו כדי למצוא בתוכנו את התקווה – לראות את היופי בעולם, במדינה, באנשים סביבנו, והילדים ירגישו את זה דרכנו. זה קשה, כי לא תמיד יש לנו תקווה, אבל ברגע שהחלטנו להביא ילדים לעולם, אנחנו צריכים לגדל אותם בידיעה שיש להם עולם לגדול בו.
זמן מסך
המסכים הם חלק מהעולם של ילדינו, ולפעמים הם גם גשר חברתי חשוב בתקופות של בידוד או מתח. בעיני זה הרבה פחות מסוכן ומפחיד ממה שנדמה לנו. אם אתם מוטרדים, במקום להילחם במשחקי המחשב, נסו להתעניין – שבו עם הילדים זמן מה, תראו מה הם עושים שם, תתעניינו. במקום להגביל את זמן המסך, נסו לקבוע תוכניות לבילויים שלא כוללים מסכים. אם אתם מרגישים צורך להציב גבול, אפשר להחליט שבארוחת הערב אין טלפונים, או שאחרי 21:00 אין מסכים, כל משפחה ומה שנכון לה.
"צריך שבט כדי לגדל ילד"
אל תנסו לעבור את החופש הזה לבד. זה הזמן לייצר "שבטיות" – להיעזר בסבים, בשכנים, לחלוק ימי פעילות עם הורים אחרים. עזרה הדדית היא דלק קריטי בתקופות כאלו, והיא מאפשרת להורים כמה שעות "להטעין את הסוללות".
והכי חשוב: גלו חמלה כלפי עצמכם. מותר לאכול פיתה עם שוקולד לארוחת ערב, מותר להישאר בפיג'מה כל היום ומותר להגיד "אני צריכה שעה לעצמי". חוסן משפחתי נבנה כשיש מקום לכולם, וכשמבינים שלא הכול חייב להיות מושלם.
אם אתם מרגישים שהעומס הרגשי כבד מדי או שהילדים חווים קושי משמעותי, אתם לא חייבים להתמודד עם זה לבד. במרכז אלה אנחנו מציעים הדרכת הורים וטיפול מקצועי שיעזרו לכם ולמשפחתכם למצוא את הכוחות והחוסן גם בימים מורכבים. מוזמנים ליצור איתנו קשר.
