זיו רעי קורן, מלווה רוחנית, מסבירה איך אפשר להיעזר בעולמות הרוח כדי להתמודד עם משברים
למרות שתחום הליווי הרוחני הגיע לישראל לפני שנים, רבים לא מכירים עדיין את המקצוע. בימים בהם כולנו מתמודדים עם טראומה לאומית ועם אובדנים רבים, זיו רעי קורן, מלווה רוחנית במרכז אלה, מספרת מה זה בעצם ליווי רוחני ואיך אפשר להיעזר בו כדי לשפר את הרווחה הנפשית ולאחוז בתקווה גם כשנדמה שהיא איננה.
"ליווי רוחני מיועד לאנשים המתמודדים עם מחלה קשה, אובדן ומשברי חיים. הליווי הרוחני מאפשר לאדם למצוא את המשאבים הרוחניים שלו, לחזק אותם ולהיעזר בהם כעוגן בתקופות משבר. בעבר הליווי הרוחני התבצע בעיקר על ידי אנשי דת, אבל מאז שהתחום הגיע לארץ הוא התרחב, והיום הוא מתייחס לעולמות רוח שונים בלי קשר לדת או אמונה בהכרח. נקודת המוצא היא שלכל אדם יש את עולמות הרוח שלו ומשאבי הרוח שיכולים לעזור לו ברגעים של שבר.
"מבחינתי, מילת המפתח היא ליווי. ההגדרה המילונית של ליווי היא הצטרפות לאחר בהליכתו. בליווי הרוחני יש את התנועה של ההצטרפות, שהיא לכשעצמה נותנת מקום למשאבי הרוח ומאפשרת להם להגיע. בתהליך הליווי, אפשר להסתכל עליהם או לחפש אותם ביחד".
ליווי רוחני מתאים רק לאנשים מאמינים?
"גם לאדם שאינו דתי ואינו מאמין יש משאבי רוח. במסגרת פרויקט התמיכה הנפשית לאזרחים ותיקים, בתחילת המלחמה דיברתי עם אנשים שאמרו לי כמה הם חרדים, הם סיפרו שהם צמודים לטלוויזיה ולא מצליחים להתנתק מזה. התחלתי לדבר איתם על הדברים שעושים להם טוב – לצאת לרגע לגינה, להסתכל על השמיים או על הים, כי הטבע הוא לגמרי משאב רוחני שנמצא סביבנו. מישהי אמרה לי שהיא אוהבת לשיר, אבל עכשיו היא לא מעזה לשיר כי זה עלול להיתפס כאילו היא שמחה, אז חשבנו על שיר ושרנו ביחד. לא תמיד אנחנו ערים לזה שיש לנו את המשאבים האלה, אבל כשמתחילים לחקור ולחפש אותם זה יכול לעשות לנו טוב".
גם אמנות נחשבת משאב רוחני? ציור, למשל?
"כן, כי מדובר במשאבים ששייכים לרוח האדם, שיכולים לרומם את רוחו. הציור הוא הדבר הגשמי, אבל יש מאחוריו יצירתיות, התבוננות, ואלו בהחלט משאבי רוח. בתחילת המלחמה ליוויתי אישה שהתמודדה עם אובדן, והמלחמה הציפה אצלה תחושות מאוד קשות. החלטנו שכל אחת תשלח לשנייה תמונה אחת ביום של משהו שהיא רואה, ופתאום זה גרם לה להתחיל להסתכל. זה לקח אותה למקום של התבוננות, חיפוש של משהו שהיא רוצה לשתף אותי בו, משהו ששימח אותה. גם הודיה היא משאב רוחני: למצוא משהו אחד שאני מודה עליו ביום הזה, וזה פותח את המחשבה לכיוון הזה של מה חשוב לי, מה משמעותי עבורי".
לאור האובדנים הרבים בשבעה באוקטובר ולאורך המלחמה – האם ליווי רוחני יכול לסייע בהתמודדות עם אובדן?
"במסגרת העבודה שלי במרכז אלה, ובתוך כך במרכזי הסיוע, אני מלווה הרבה משפחות שאיבדו אדם יקר בנסיבות קשות, ובהחלט ראיתי איך הליווי הרוחני מסייע במקרים האלה. עצם הליווי והשהות עם האדם במרחב הזה עם כל האובדן והקושי והעצב, פותח משהו. משהו מתחיל להיות מואר. פעמים רבות עולה דימוי של תהום, כשלאורך תהליך הליווי המיקום יכול להשתנות: אולי אני כבר לא בתחתית התהום, אולי הראש שלי יכול להציץ החוצה, אולי אני יכולה להעיף מבט הצידה ולראות גם אחו, ואולי יש גם פרחים באחו או קרן שמש שנוגעת בי. ליוויתי אישה שחוותה אובדן של אדם קרוב בנסיבות של רצח ולא הצליחה להרים את הראש, אז החזקתי בשבילה את הדבר הזה, את קרן השמש שיום אחד תיגע בה. זה לקח זמן, הייתי צריכה סבלנות ואמונה, וזה קרה".
איך את מצליחה להחזיק את התקווה במקומות כל כך קשים?
"קודם כל אני מקשיבה, ומוכנה להקשיב שוב ושוב. לשמוע את הכאב האינסופי וגם את הכעס והרצון לנקמה. זה דרש ממני הרבה עבודה, להחזיק את התקווה עבור האישה הזו. אבל בשלב מסוים היא אמרה לי משפט שאני הולכת איתו מאז: כשנולדה לה נכדה, היא אמרה שעכשיו יש לה שני לבבות. יש לב אחד שתמיד יהיה עם חור, עצוב ושבור, ויש לב אחד של השמחה. אלה שני לבבות שונים שאי אפשר לערבב ביניהם, כי הם יעיבו אחד על השני. אני מצטטת אותה בהסכמתה כשאני פוגשת אנשים במצב דומה. גם זה חיזק אותה: נעזרתי במשאב שלה כדי לעזור לאחרים".
בתקופה האחרונה אנשים רבים מרגישים ייאוש וחוסר תקווה. איך אפשר להיעזר במשאבי הרוח כמקור של משמעות ונחמה?
"מהניסיון שלי בליווי אנשים שחוו אובדן ושכול, בעין הסערה, במקום שהוא כל כך חשוף ושברירי, כשאנחנו עדיין בתוך הכאב ובתחושה שאין אוויר לנשימה, זה המקום שבו למשאבי הרוח יש הרבה מה לתת. כל אדם יכול לחשוב מה עושה לו טוב, בצורה הכי פשוטה, ולהתעקש לעשות את זה. לפעמים מספיק לצאת מהבית ולנשום אוויר לרגע, או להקשיב למוזיקה שאוהבים, או ללטף חתול. גם פעילות גופנית, אפילו קלה ביותר, יכולה לעזור. חשוב למצוא את הדברים האלה שיסחפו אותנו, ואם נשב בבית לא נראה אותם. אם נגיד לעצמנו בסוף היום תודה על דבר או שניים, אנחנו כבר נתחיל לסמן לעצמנו את הדברים הטובים. זה מייצר איזושהי תקווה, איזושהי תנועה. דוד גרוסמן כתב שתקווה היא כמו לזרוק עוגן אל עתיד טוב יותר: 'היכולת להשליך את העוגן הדמיוני אל מעבר לנסיבות המוחשיות והשרירותיות מעידה על כך שבנפשו של האדם שמעז לקוות יש עדיין מקום אחד שהוא חופשי'. כשאני אומרת תודה על דברים או רואה דברים טובים שקרו לי היום, זו התחלה של יצירת המקום שממנו אני יכולה לזרוק את העוגן של התקווה לעבר העתיד".
