כאשר אין סדר ברור המכוון את המציאות בחוץ, נדרש האדם ליצור סדר פנימי
המושגים חירות ושעבוד נתפסים לרוב כניגודים מוחלטים: האחד מבטא חופש, עצמאות ויכולת בחירה ואילו השני מציין כפייה, הגבלה ואובדן שליטה. במציאות חיינו הנוכחית נדמה כי הגבולות בין השניים מיטשטשים ואף דיפוזיים. יתרה מזו… נדמה ששכחנו שאפשר והיה פעם אחרת (או כמו שכותב יהונתן גפן: "יכול להיות שזה נגמר?"). מה מחיר השותפות בין חירות ושעבוד עבור כלל "דיירי הבית" והאם לזה התכוון נתן יונתן בהתייחסותו ל"ארץ שיושביה היא אוכלת ולפעמים גם היא עצמה גוזלת את כבשת הרש"?
הפסוק "הילכו השניים יחדיו" מספר עמוס בתנ"כ, משקף תפיסת עולם ברורה של קשר סיבתי בין עונש לחטא: לכל תוצאה יש סיבה, ואין מקריות. זוהי תפיסה של סדר והיגיון, שבה המציאות פועלת על פי חוקים ברורים ועקביים. מובן לכל כי התקופה בה אנו חיים מערערת הנחה זו. אנו עדים למציאות שבה הקשר בין סיבה לתוצאה אינו תמיד ברור ולעיתים אף נראה מנותק. אנו מנסים להחזיר לעצמנו שליטה ולהחזיר את ה"הגה" לידיים שלנו אבל בה בעת, מנוהלים על ידי כוחות גדולים יותר מאיתנו ש"יונקים" מאיתנו כל תחושת עצמאות ואוטונומיה.
בתקופה זו, החברה האנושית חיה, נושמת ואף מתרגלת ניגודים- חיים ומוות, ייאוש ותקווה, פירוק ובנייה, שותפות וניכור… כך גם חירות ושעבוד אינם מופיעים עוד כמצבים נפרדים, אלא ככוחות הפועלים בו-זמנית. אף בימים כתיקונם- האדם המודרני נהנה מחופש רחב יותר מאי פעם- טכנולוגי, חברתי ותודעתי אך במקביל חווה תחושות של עומס, לחץ, תלות וציפיות מגבילות. כך נוצרת מציאות פרדוקסלית, שבה החירות החיצונית אינה מבטיחה חירות פנימית.
רעיון זה מקבל ביטוי גם ביצירה "הילכו שניים יחדיו" מאת אברהם ב. יהושע, המתארת עימות בין שתי תפיסות עולם מנוגדות בדמותם של דוד בן-גוריון וזאב ז'בוטינסקי. מעבר למחלוקת ההיסטורית והאידאולוגית, היצירה מציבה שאלה עקרונית: האם ניתן לגשר בין ניגודים עמוקים, או שמא יש להכיר בקיומם המקביל מבלי לנסות לאחדם? במחזה, ניכר כי השניים מתאמצים למצוא מכנה משותף מחבר לצד מודעותם הברורה לתפיסותיהם שלעד יוותרו כ"שני קווים מקבילים שאינם נפגשים".
כאשר אין סדר ברור המכוון את המציאות בחוץ, נדרש האדם ליצור סדר פנימי. האתגר המרכזי אינו להבין את העולם, אלא להתמודד עם הסתירות שבתוכו. במובן זה, השאלה "הילכו השניים יחדיו?" אינה רק תהייה פילוסופית או מקראית, אלא הופכת לקריאה אישית וצו השעה: האם נוכל לשאת בתוכנו קולות מנוגדים, רגשות סותרים, תפיסות עולם שאינן מתכנסות לכדי הרמוניה פשוטה ועדיין להמשיך ללכת (כי "הדרך עודנה נפקחת לאורך" כפי שכותב אלתרמן)?
הסדר החדש אינו סדר של פתרונות מוחלטים, אלא של עמדה. כמו תזכורת לעצמנו על העוגנים האנושיים, האישיים והבינאישיים שבזכותם ובהם אנו מתעקשים להיאחז ולא להרפות. זו אינה חולשה, אלא ביטוי של כוח. כמו סירוב שקט לא לוותר על היכולת להרגיש, לקוות, ליצור קשר, ולהאמין כי גם בתוך מציאות מורכבת ומטלטלת, יש טעם להמשיך לתחזק ולבנות, יום אחר יום, איים של שפיות, כוונה ומשמעות.
