מסע מחדר הטיפולים אל המחקר האקדמי
אחרי שמונה שנות עבודה בעמותת מרכז אלה, ולאחר שנים של ליווי נשים ומשפחות המתמודדות עם שכול בעקבות רצח, מצאתי את עצמי חוזרת שוב ושוב לשאלות שנולדו דווקא מתוך המפגש האנושי בחדר הטיפול. לאורך השנים ליוויתי תהליכים טיפוליים ארוכים ומורכבים, ונחשפתי לכך שרצח אינו מסתיים ברגע שבו התרחש האירוע. עבור בני המשפחה, ובמיוחד עבור נשים שאיבדו את בני זוגן, הוא ממשיך להתקיים בגוף, בזהות, ביחסים, במשפחה ובמפגש עם החברה.
מתוך המפגשים האלה התעוררה בי סקרנות מקצועית ומחקרית: מה קורה לאישה אחרי שבעלה נרצח? כיצד היא בונה מחדש את עצמה ואת זהותה בתוך מציאות שהשתנתה באחת? ומה קורה כאשר לצד האבל והטראומה היא נדרשת להתמודד גם עם ציפיות חברתיות, תרבותיות ומגדריות ביחס לאופן שבו “אלמנה” אמורה לחיות ולהתנהל?
בשלב מסוים החלטתי לחבר בין שני העולמות שמלווים את העשייה המקצועית שלי – העשייה האקדמית וחדר הטיפול. לא להפוך את החוויה הטיפולית למחקר, אלא לאפשר לשאלות שהתעוררו מתוך שנים של הקשבה ומפגש להוביל לחקירה מדעית שיטתית. מכאן התחיל מסע מחקרי מרתק בנושא אובדן ושכול בעקבות רצח בחברה הערבית.
המאמר “נשיות מגולמת תחת רגולציה מגדרית: הבניה מחדש של הזהות בקרב אלמנות של קורבנות רצח" (Embodied Femininity Under Gendered Regulation: Identity Reconstruction Among Widows of Homicide Victims), הוא הראשון שהתפרסם מתוך סדרת מחקרים בנושא, והוא מתמקד באופן ספציפי בנשים ערביות שאיבדו את בני זוגן בעקבות רצח.
מה ביקשנו להבין?
נקודת המוצא של המחקר הייתה שההתמודדות עם רצח של בן זוג אינה יכולה להיות מובנת רק דרך מושגים של אבל, אובדן או תסמיני טראומה.
רצינו להתבונן באישה בתוך מכלול החיים שאחרי הרצח: מה קורה לתחושת העצמי שלה? לגוף? לנשיות? לתפקידים שלה כאם וכבת משפחה? ליחסים שלה עם סביבתה? כיצד החברה מסתכלת עליה לאחר שהתאלמנה, ואילו ציפיות ומגבלות חדשות מופעלות עליה?
במחקר נערכו ראיונות עומק עם 20 אלמנות, והניתוח הונחה על ידי פנומנולוגיה פמיניסטית ותיאוריית הטראומה. מתוך העדויות ניסינו להבין לא רק מה קרה לנשים בעקבות הרצח, אלא כיצד הן חוות את עצמן ואת העולם לאחריו.
הממצאים המרכזיים
מהמחקר עלו ארבעה תחומים מרכזיים המחוברים זה לזה.
התחום הראשון נוגע לטראומה מגולמת ולשיבוש הנשיות. הרצח לא נחווה כאירוע שנשאר רק בזיכרון או במחשבה. האובדן נרשם גם בחוויה הגופנית ובאופן שבו האישה חווה את עצמה ואת נשיותה.
התחום השני עוסק בהבניה מחדש של הזהות ובהתרחבות התפקידים המגדריים. לאחר מות בן הזוג, נשים נדרשות לקבל על עצמן אחריות ותפקידים חדשים. לצד האבל והטראומה, החיים ממשיכים לדרוש תפקוד, הורות, קבלת החלטות וניהול מציאות משפחתית שהשתנתה באופן דרמטי.
התחום השלישי הוא סטיגמה מגדרית ופיקוח מוסרי. אחד הממצאים המשמעותיים היה שהנשים אינן מתמודדות רק עם האובדן הפרטי שלהן. הן עשויות למצוא את עצמן גם תחת מבט חברתי מוגבר – כיצד עליהן להתלבש, להתנהג, לצאת, ליצור קשרים ולהמשיך את חייהן. כלומר, האלמנות הופכת גם לזהות חברתית שמלווה בציפיות ובגבולות.
התחום הרביעי מתייחס להקשרים המשפחתיים והמוסדיים של התמיכה. התמיכה לאחר הרצח יכולה להיות משמעותית ביותר, אך היא מתקיימת בתוך מערכות יחסים ומבנים חברתיים מורכבים. המחקר מצביע על הצורך להבין את תהליך השיקום לא רק כתהליך אישי של האישה, אלא גם ביחס למשפחה, לקהילה ולמערכות שסביבה.
מה חיבר עבורי במיוחד בין המחקר לחדר הטיפול?
אחד הדברים המשמעותיים במחקר הוא ההבנה שהחיים לאחר רצח אינם נבנים מחדש בקו ישר.
האישה אינה “מסיימת להתאבל” ואז עוברת לשיקום. מדובר בתהליך מתמשך וחוזר שבו טראומה, גוף, זהות, אימהות, נשיות, יחסים, תרבות ומבנים חברתיים משפיעים זה על זה.
מתוך ארבעת התחומים שעלו בממצאים הצענו במאמר מודל חדש: המודל הגופני־מבני להבניה מחדש של אלמנות בעקבות רצח.
(Embodied–Structural Reconstruction Model of Homicide-Related Widowhood).
המודל מציע להבין את הבניית הזהות לאחר רצח כתהליך רקורסיבי ומתמשך, המעוצב על ידי הטראומה המגולמת בגוף, ההסדרה המגדרית והכוחות החברתיים־מבניים שסביב האישה.
זו בעיניי אחת המשמעויות החשובות גם עבור העולם הטיפולי: כאשר אישה מגיעה לטיפול לאחר רצח בן זוגה, אנחנו לא פוגשים רק “אישה באבל”. אנחנו פוגשים אדם שנדרש לבנות מחדש מערכת שלמה של חיים וזהות בתוך מציאות משפחתית, חברתית ותרבותית שהשתנתה.
לכן, לצד העבודה עם כאב, טראומה ואבל, חשוב להיות קשובים גם לשאלות של זהות, גוף, נשיות, הורות, יחסים, שייכות, עצמאות, מבט חברתי והאפשרות לבנות חיים חדשים.
אחרי שנים שבהן פגשתי חלק מהשאלות האלה בחדר הטיפול, היה משמעותי עבורי לראות אותן מקבלות מקום גם בתוך המחקר האקדמי – ובעיקר לאפשר לקולות ולחוויות של הנשים עצמן להפוך לידע שיכול להרחיב את ההבנה שלנו כאנשי ונשות טיפול.
זהו המאמר הראשון במסע המחקרי הזה. מבחינתי, הוא אינו סוגר שאלה אלא דווקא פותח סדרה של שאלות ומחקרים נוספים על החיים שנמשכים אחרי הרצח ועל האנשים שנשארים לבנות אותם מחדש.
לקריאת המאמר המלא (באנגלית) לחצו כאן.
