על הערכה, שחיקה ומה שביניהן: שיחה כנה על רקע שביתת המורות והגננות
שביתת המורות והגננות פרצה לאחרונה בעקבות קיצוץ בשכר, אבל הציפה נושא משמעותי ורגיש לא פחות: תחושה קשה של חוסר הערכה.
נעמי שוורץ פרידמן, פסיכודרמטיסטית MA ומטפלת במבוגרים במרכז אלה, שבמקצועה היא גם גננת ומטפלת רגשית לילדים, מנסה לתת מילים לתחושות הקשות.
תוכלי להסביר מה בעצם היה מוקד השביתה? האם באמת הכסף הוא העניין?
"העניין של הכסף והתנאים תמיד היה נוכח במערכת החינוך, אבל זה חד משמעית לא ה'דיל ברייקר'. ברגע שיש משהו שגורם לתחושה כזו שלא רואים אותך למרות שאתה נותן המון, זה קשה. היום אני לא עובדת כגננת אלא כמטפלת רגשית בבית ספר, וזה אופי אחר של עבודה, אבל הדיונים סביב השביתה החזירו אותי לתקופה בה כן הייתי גננת. כשהתחילה מגפת הקורונה הושמע המשפט 'אתם לא נכנסים מתחת לאלונקה'. אני זוכרת ששמעתי את המשפט הזה ובכיתי שלושה ימים. נפגעתי מזה כל כך. צוותי החינוך היו שם בהשקעה מטורפת, ללמד בזום זה קשה ברמות. זה דרש אנרגיית שיא של 300%. למדנו את הזום ברגע, גם בטיפולים מרחוק. גם במרכז אלה וגם במשרד החינוך הייתי צריכה להתאים את עצמי לסיטואציה. רציתי להקל על ההורים, על המטופלים, על הילדים, רציתי להיות שם בשביל כולם וזה היה ממש ממש מעייף ושוחק. ואז אמרו במשרד החינוך שזה לא שווה כלום כי זה לא באמת עזר, ורצו להחזיר ימי לימוד בקיץ על חשבוננו. זו תחושה קשה של חוסר הערכה.
"בשביתה שהייתה לאחרונה, הפיצו הודעה יום לפני ביישוב שלי וחיפשו אנשים שיבואו להיות עם הילדים כדי שלא תהיה שביתה וההורים יוכלו לעבוד. זה צעד מתחשב מצד המועצה, אבל בד בבד זה יצר תחושה שאין ערך מקצועי לעבודת אנשי החינוך. העיקר שיהיה איפה לשים את הילדים, האיכות של החינוך לא משנה. כשעבדתי כגננת הרגשתי שאני מוכנה לתת המון, אבל כשאני מקבלת תחושה של כפיות טובה זה שובר, וזו גם אחת הסיבות שאני כבר לא מנהלת גן כיום".
כמטפלת ואשת חינוך, את יכולה להסביר את המשמעות של שחיקה בעבודה וההשפעה של זה על הנפש?
"שחיקה זה כשבנאדם מרגיש שהוא נותן יותר מדי וזה על חשבון החיים האישיים שלו. שהוא לא מוצא זמן לעצמו, שאין איזון של חיים-עבודה, שאין גבולות מספקים. זה משהו שקורה הרבה במקצועות טיפוליים וחינוכיים. אין זמן במשרד שמתחיל ונגמר. כשמטופל שלך לא בטוב, לפני שהוא הולך למיון פסיכיאטרי הוא קודם כל מצפה שתתפנה עבורו. זה מדהים ומספק להיות שם ולעשות את השינוי בחיים של מטופל או ילד שעזרת לו להיות בטוב. מצד שני, יש ציפייה שתהיי כל הזמן זמינה. אני זוכרת שבשבעה באוקטובר ב-12:00 בצהריים קיבלתי טלפון ממטופלת, וזה היה מאוד מטלטל. הסתכלתי על הטלפון והבנתי שאני בעצמי עדיין לא עיכלתי. לא ידעתי באותו רגע איך להיות בתפקיד בסיטואציה הכל-כך קשה הזו"
איך זה מתבטא במערכת החינוך?
"גם בחינוך זה ככה, מגלים אם יש שביתה או לא דרך החדשות, ולא בצורה מסודרת. חוסר הבהירות הזה יוצר קושי להיות לויאלי למערכת ולייצג אותה. אנשי החינוך הם סוג של צינור בין מערכת שמתקשה להתאקלם לשינויים שהעולם עובר לבין קבוצות של הורים, והם סופגים המון כעס. ואז יש תחושה של כפיות טובה, שהעבודה פחות נותנת לך ממה שאתה נותן, שיש איזה חוסר הדדיות".
באופן כללי, עד כמה משמעותית תחושת ההערכה, הפידבק שעובד מקבל ממקום העבודה שלו? האם כסף הוא חזות הכול או שיש משהו מעבר?
"תחושת הערכה אמיתית היא מאוד משמעותית. אני חושבת שמה שמחזיק אנשי חינוך וטיפול במקצוע זה באמת הידיעה ששיניתי חיים, שיניתי פרספקטיבה, הייתי שם בשביל הילד הזה, ילד שהגיע מפורק והיום הוא אהוב ומצליח ויש לו מוטיבציה – זה שווה הרבה יותר מכסף. המילה הטובה עושה כל-כך טוב, ומצד שני אירוע קשה בעבודה הולך איתך. הכסף חשוב, בטח במדינה יקרה כמו ישראל, אבל אם לא הייתה תחושה של קיפוח ספציפי של אוכלוסיית אנשי החינוך, לא הייתה נפתחת תיבת הפנדורה הזאת. זו תערובת של תחושת חוסר הערכה, טענות לגבי דברים שלא קשורים אלינו ולא אנחנו יזמנו, ואנחנו אלה שסופגים את ה'עונש'. במהלך השביתה, בוועד ההורים בגן של בני, העברנו לגננת של הילדים שלנו את המסר שאנחנו תומכים בה. נתנו לה רוח גבית, כי כשהגננת שלנו מאושרת הילדים שלנו מאושרים. הפידבק מההורים הוא מאוד משמעותי, כולנו רוצים לשמוע מילה טובה ולדעת שרואים אותנו ומעריכים אותנו".
מה לדעתך צריך לעשות בארגונים כדי לתת לעובדים תחושה שהם מוערכים וחשובים?
"מצד הארגון, חייבים לתאם שיחות הערכה תקופתיות. גם אם אין לארגון אפשרות לפרגן בכסף, להגיד – אנחנו רואים את העבודה הקשה, ואנחנו כן יכולים לתת משהו, אפילו אם זה משהו עתידי. להראות שמעריכים את מה שהעובד עושה מעבר, מעריכים את הגדלת הראש. אדם לא ימשיך להגדיל ראש אם הוא יראה שזה לא מוערך ולא קורה עם זה כלום. אפשר להגיד מילה טובה בישיבות צוות, להבליט דברים שהם חריגים בנוף כדי לעודד אחרים לעשות יותר ולתת במה להתנהגויות רצויות. אפשר לפרגן לעובדים באיזשהו פינוק קטן, לעשות משהו נחמד בישיבת צוות, ולהסביר שזה מגיע ממקום של הערכה. להגיד את המילים הטובות.
"כשמדובר במערכת החינוך – הייתי מבקשת מההורים לא להתעסק בקטנות. אם יש ביקורת על המערכת, לשים לב אם אנחנו אומרים אותה לאדם הנכון או מוציאים קיטור על מורה שאין לה שום שליטה על הדברים. להגיד את המילה הטובה, לשמור על גבולות, לא להתקשר ולשלוח הודעות בשעות מאוחרות, לא להעמיד את המורות במבחן הזה".
את חושבת שטיפול נפשי יכול לסייע במקרים של תחושת שחיקה וחוסר הערכה בעבודה?
"בהחלט. טיפול נפשי עוזר להבין מה מביא לשחיקה, לזהות גבולות אישיים וללמוד להציב אותם. למלא את עצמנו במילים הטובות בדיבור הפנימי שלנו, גם אם אנחנו לא מקבלים אותן באופן תדיר מבחוץ. טיפול דורש השקעה ופניות לעבוד פנימה, אבל ברגע שמוצאים זמן לזה, מרגישים טוב יותר. לומדים להגיד לא, לומדים מה גורם לנו לשחיקה ואיך לעצור את זה בזמן. כשיש הבנה טובה יותר של הצרכים האישיים – אפשר גם להתמודד טוב יותר עם העומס הרגשי."
במרכז אלה אנחנו מציעים סדנאות לחיזוק חוסן הנפשי ולמניעת שחיקה בארגונים, מתוך הבנה עמוקה של חשיבות ההערכה, השייכות והאיזון במקום העבודה. לפרטים נוספים על סדנאות לארגונים לחצו כאן.
