המעגל השני והשלישי של משפחות החטופים מתמודד עם אתגרים מורכבים, וההתמודדות ממשיכה גם אחרי חזרתם
עמותת מרכז אלה מפעילה מספר קבוצות תמיכה לבני ובנות משפחות החטופים מהמעגל השני והשלישי ולחברים הקרובים. לאור ההתפתחויות בימים האחרונים, נעמי שוורץ פרידמן, מטפלת בפסיכודרמה וב-EMDR ומנחה של אחת הקבוצות, מספרת לנו על ההתמודדויות של בני המשפחה כיום, מה צפוי להם לאחר חזרת החטופים ומה אנחנו, כחברה, יכולים לעשות כדי לסייע.
כמי שמנחה קבוצה של בני ובנות המעגל השני והשלישי – מה בעצם מכיל המעגל הזה? מיהם האנשים שמשתתפים בקבוצה?
"מבחינת המדינה, מי שמוכר כ'משפחות חטופים' (לטובת קבלת שירותים, ובכלל זה מענים נפשיים) הם הקרובים מדרגה ראשונה – הורים, בני ובנות זוג, אחים ואחיות ויתומים. יתר בני המשפחה נחשבים מעגל שני ושלישי, למשל אח או בן/בת הזוג מהמעגל ראשון, דודים, בני דודים, סבא/סבתא, וחברים קרובים שהם כמו משפחה. בעצם כל מי שהייתה לו תמונה משפחתית שמישהו נעלם ממנה באופן פתאומי, ואינו נוכח כרגע בחייו פיזית, אבל פסיכולוגית נוכח שם כל הזמן".
ספרי קצת על התחושות בימים האחרונים?
"בנושא החטופים וההסכם, כולנו חווים המון מחשבות סותרות: שמחה שלצידה עצב עמוק, רצון לסיים את הפרק, עם הפחד לגלות מה מצב כל חטוף. מצד אחד יש תחושה של הקלה גדולה שנחתם הסכם, ומצד שני יש המון זהירות, כי כבר היו הסכמים בעבר והתאכזבנו. מי שזה לא רק טראומה לאומית בשבילו, אלא באמת מכיר את האנשים, חווה הכול מאוד בעוצמה. כל מידע שמייצר אופטימיות, מביא איתו גם פחד וזהירות. וחשוב כמובן לציין את המשפחות שעבורן המעגל לא ייסגר עדיין".
מהניסיון שלך כמטפלת, מה עובר על המשפחות ברגעים האלה שבין תקווה לחוסר וודאות?
"מה שהמשפחות האלה חוות מאז השבעה באוקטובר נקרא אובדן עמום ויש מידע מחקרי מאוד מפורט מהעולם לגבי השפעותיו. המחקרים מצביעים על כך שטראומה של אובדן עמום דומה בעוצמה שלה ל-CPTSD, כלומר דומה לטראומה של אדם שעבר פגיעה מתמשכת.
"לא לדעת זה לא רק קשה, זה ממש טראומטי. לא לדעת מתי החיים יחזרו למסלול, מתי נראה את החטוף/ה, מה מצבם. הידיעה כרגע שיש סיכוי טוב שעוד מעט נדע, היא מצד אחד מרגשת ומדהימה ומצד שני מאוד מציפה ומעמתת עם המציאות. כשהם יהיו פה, בחלק מהמקרים נראה הקלה ובחלק קושי גדול. בשנתיים האחרונות ראינו את המעגל השני מגויס כל כולו לעשייה, לעתים אף יותר מהמעגל הראשון שלא תמיד פנוי נפשית למאבק. המאבק של המשפחות מאוד עוזר להן, אבל גם גורם לאדם לשכוח מעצמו ומצרכיו, וחלק ממטרת הקבוצה היא לחזור לחשוב את עצמי, להזיז לרגע את הטראומה של החטיפה לצד כדי להיזכר בצרכים שלי".
כמה אנשים כאלה מסתובבים בינינו?
"יש המון, סביב כל חטוף יש מעגל של 100-150 איש, ואלה המון אנשים שחוו טראומה מאוד קשה ומתמשכת ומושפעים ממנה. עד שהעמימות לא תחלוף, עד שהחטופים לא יושבו – מי לשיקום ומי לקבורה בארץ, קשה עד בלתי אפשרי לחשוב על התחלה של ריפוי.
בנוסף, יש להדגיש כי גם לאחר החזרה, הפצע שיצרה העמימות לא יתרפא לגמרי והרבה דברים ישתנו. השבים שיחזרו בחיים יחזרו אנשים שונים, במשפחה התפקידים השתנו כשהם לא היו, קשרים השתנו כשהם לא היו, ויעברו שינוי גם בחזרתם. כל אחד מבני המשפחה כולל השבים יכיר את עצמו מחדש במצב החדש".
"נפש האדם יודעת להתרפא ולצמוח ממשברים"
יש תקומה מהמצב הזה, מבחינה נפשית?
"כן. ברגע שהסיפור ייסגר לכולם, יהיה אפשר באמת להתחיל להשתקם. בעיניי התהליך האידיאלי ישלב תמיכה קבוצתית וטיפול נפשי פרטני באמצעות אנשי מקצוע שמבינים מהו אובדן עמום. הרבה אנשי טיפול במדינה יצטרכו ללמוד את התחום הזה. התקומה היא להכיר את הזהות המחודשת, להבין שהשב לא יחזור להיות מי שהוא היה לפני, כי הטראומה שינתה בצורה עמוקה את זהותו ואת נפשו.
"אנחנו בהחלט יודעים שנפש האדם יודעת להתרפא ולצמוח ממשברים. מה שהמשפחות עברו הוא מתמשך ונורא, ועם זאת צמיחה פוסט טראומטית תתקיים אצל רוב האנשים – למשל מבחינה רוחנית הם ידייקו את חייהם, מבחינה חברתית הם יבחרו בפינצטה את בני המשפחה והחברים שהם רוצים סביבם, הם יבחרו בצורה נכונה יותר במה יעסקו, תחביבים ועוד. כרגע עלינו לגלות סבלנות וסובלנות לכל קשת התגובות שאנו עשויים לפגוש בקרב השבים ולהכיל את מה שהם מביאים, למשל חוסר ויסות ושינויי מצב רוח, רצון להתכנסות פנימה, הימנעות ממפגשים עם בני משפחה וחברים ועוד".
את יכולה להעריך מה צפוי למעגל השני והשלישי בהיבט הרגשי ביום שאחרי? איזו התמודדות מחכה להם?
"המעגלים האלה כיום מאוד מגויסים להחזרת החטופים, וחוסר הנוכחות של החטוף בחיים שלהם היה משהו מאוד גדול. כשהחטוף חוזר לא תמיד יש להם מקום – לא בהכרה של הצורך שלהם לשיקום, ולא מבחינה פיזית: הם לא גרים אתו בבית, הם בדרך כלל לא האדם הראשון שמתקשרים אליו, והם צריכים למצוא את הדרך העדינה להשתלב בחזרה בחיים של החטוף. פתאום נלקח מהם משהו מאוד משמעותי של עשייה, ועלולים לעלות ריקנות עצב".
גיבורים בעל כורחם
מה אנחנו כחברה, כקהילה, יכולים לעשות כדי לתמוך במשפחות החטופים והשבים בימים האלה?
"קודם כל לשמור על הפרטיות שלהם. הם בעצם גיבורים בעל כורחם: כולנו מכירים אותם, את הסיפור שלהם, רואים את התמונות שלהם, אבל הם אנשים פרטיים שעברו משהו גדול והם לא מכירים אותנו. כשאנחנו רואים אותם ברחוב, מבחינתו הם סוג של סלב ומתעורר הרצון לחבק אותם, אבל לרובם זה לא מתאים. אנחנו צריכים לחשוב על המקום שלהם, לתת להם את הספייס, להניח להם להשתקם בקצב שלהם. מבחינה חושית, במנהרות הם שהו בחושך, בלי אוויר, בלי מוזיקה, בתנאים מאוד דלים, ופתאום הם מגיעים לעולם ואנשים מדברים איתם בקול, נוגעים בהם אחרי שלא נגעו בהם המון זמן. זה נורא מציף חושית לחזור לעולם המקביל הזה, לחיים בישראל. גם התקשורת הייתה צריכה, לדעתי, להימנע מלצלם את החיבוק הראשון, את הרגע הכל כך פרטי הזה".
את פוגשת מקרוב את הכוחות שאנשים מגלים בתקופה הזאת – מה למדת על החוסן האנושי דרך העבודה איתם?
"בחברה הישראלית יש המון חוסן, עברנו לא מעט, אבל בסופו של דבר כולנו אנושיים. לכולנו יש נקודות שבירה והגוף שלנו מדבר, צריך רק להקשיב לו. למדתי גם שאנחנו סתגלנים ומצליחים להסתגל לסיטואציות מאוד הזויות ואפילו למצוא בהן את הטוב.
"בקבוצה שאני מנחה יש המון הומור וצחוק. זה יפה לראות אנשים שעברו כל כך הרבה ועדיין מצליחים לראות את האחר. הם קבוצת שווים עם חוויה דומה וגם שונה, שמבינים אחד את השני באמת, ומהווים מראות אחד לשני. כמו בכל טיפול קבוצתי, הקבוצה מציפה דברים שאתה בכלל לא יודע שעוברים עליך, ואז אפשר לעבוד עליהם".
קבוצות התמיכה ימשיכו לפעול גם אחרי שכל החטופים ישובו?
"כן, לפחות בזמן הקרוב. כשחטופים חזרו בעסקאות קודמות, בני המשפחה דווקא התמידו יותר והגיעו למפגשים כי פתאום הייתה להם פניות לטפל בעצמם. אני משערת שהקבוצות ימשיכו לפעול עד שכולם ירגישו יותר טוב. הקבוצות האלו הן בית, מקום ממש חשוב לבני המשפחה. כמה זמן הן ימשיכו תלוי כמובן ברצון ובצורך של המשתתפים בהמשך, ולצערנו גם בתקצוב – שאינו מגיע מהמדינה, כולו מתרומות".
