בין הטראומה האישית לעבודה הטיפולית, מירי אמר מספרת על החיים מאז ה-7 באוקטובר ועל הכוחות שמאפשרים לה להמשיך
בשבעה באוקטובר 2023 משפחתה של מירי אמר, מטפלת במרכז אלה, שהתה בביתם שבקיבוץ נירים – מלבד הבת הבכורה לירן, שהייתה אז בת 17 והתארחה אצל משפחתו של בן זוגה. במשך שעות ארוכות הם הסתגרו בממ"ד בזמן שמחבלים הסתובבו בקיבוץ. מירי, עו"ס MSW ופסיכותרפיסטית, מצאה את עצמה מתמודדת פנים אל פנים עם האירועים הדרמטיים.
"בסביבות רבע לשש בבוקר התחילו האזעקות אצלנו", היא מספרת. "בהתחלה חשבנו שמדובר בעוד אירוע בטחוני. הכנסנו את הילדים לממ"ד – עידו היה אז בן ארבע עשרה וחצי ומיה בת שבע וחצי. בתוך זמן קצר הקולות מבחוץ השתנו. שמענו יריות, ובקבוצות הווטסאפ של הקיבוץ אנשים התחילו לכתוב שהם שומעים קולות בערבית ויריות קרובות.
עכשיו כל איש לביתו
"בהמשך נשלחה הודעה לתושבים – יש מחבלים בקיבוץ, לסגור את הדלתות והחלונות, לכבות מזגנים, להיות בשקט". משפט אחד מההודעה נחרט בזיכרונה: "עכשיו כל איש לביתו". עבור מי שחיה בקהילה קיבוצית, בה תחושת הביחד היא חלק מהיום-יום, המשפט הזה היה מטלטל. "אנחנו קהילה, יש לנו מנגנונים של ביטחון, יש כיתת כוננות ורבש"ץ, ומעבר לזה יש לנו מדינה וצבא. מה זה אומר 'כל איש לביתו?'"
במהלך השעות הארוכות בממ"ד, המשפחה הייתה בקשר עם הבת לירן ועם משפחתו של בן זוגה. במקביל, בנם עידו התכתב עם שני חבריו הטובים, אחד מהם תושב בארי. "החבר כתב להם כל מה שקורה, עד שהקשר איתו נותק. תוך כדי האירועים עידו ביקש מאיתנו שנעזור לו, שניגש אליו, ואמרנו לו – אל תדאג, הצבא בטח שם, הכול יהיה בסדר". רק כעבור חודש נודע להם שהחבר נרצח.
"קיבלנו חיבוק גדול"
"לאורך השעות בממ"ד היו רגעים מפחידים, כשחשבנו שזה הסוף ומצאנו את עצמנו מתכננים את השעות האחרונות שלנו. אני זוכרת פחד נוראי, ממש שיתוק. חיפשנו דרכים להתחבא, להכניס את הילדים מתחת למיטה. החזקנו את הידית של דלת הממ"ד. לא ידענו מה עובר על הבת הגדולה שלנו, איך היא מתמודדת". רק בסביבות השעה ארבע וחצי הגיעו ישראלים חמושים לפנות את התושבים למקלט. "דפקו לנו על הדלת ונבהלנו. כשכתבו בקבוצת הווטסאפ שמדובר בישראלים, פתחנו את הדלת ויצאנו", היא מספרת.
אחרי יממה במקלט גדול ועמוס מפונים, פונתה המשפחה למלון באילת, שם שהו במשך ארבעה חודשים. עבור מירי, העשייה הפכה לעוגן משמעותי. זמן קצר לפני השבעה באוקטובר היא החלה את תהליך הקליטה כמטפלת במרכז אלה. כחודש וחצי אחרי פרוץ המלחמה, הרגישה שהיא מסוגלת להתחיל ללוות אחרים: קבוצות של בני ובנות שנת שירות, חברי תנועות נוער שהגיעו לסייע באילת ובהמשך גם מטופלים פרטניים שפגשה במלונות. "מה ששמר עלי והציל אותי זה להיות בעשייה משמעותית, וגם קיבלתי המון תמיכה ממרכז אלה. פשוט מצאתי בית, עוגן. ממש הרגשתי שדואגים לנו – העיניים הטובות, ההתעניינות מכל הלב, הטיפול לי ולילדים. קיבלנו חיבוק גדול".
הגבול בין האישי למקצועי
אחרי תקופת ביניים של מגורים בבאר שבע, הילדים ביקשו לחזור הביתה, לנירים. עבור מירי, החזרה לא הייתה פשוטה. "היום יש ימים שאני יכולה לנשום את האוויר בחוץ ממש לתוך הנשמה, וליהנות מכל רגע. אבל יש גם ימים מאוד קשים. לפעמים שומעים כאן בומים ופיצוצים וזה מקפיץ את הגוף ואת הלב".
כמי שחוותה מקרוב את אירועי השבעה באוקטובר, החוויה האישית משפיעה גם על עבודתה של מירי כמטפלת. "אני הרבה יותר רגישה", היא אומרת, "יש בי עצב שנשאר יותר חשוף". לצד זאת, היא מקפידה על גבולות ועל הדרכה מקצועית כדי להמשיך להעניק למטופלים מרחב בטוח ומכיל. "לפעמים אני מופתעת מזה שאני מסוגלת לשמוע בטיפול תיאורים קשים, כי בחיים האישיים זה נורא קשה לי. זה כאילו שמאז השבעה באוקטובר מתקיימות בתוכי שתי נשים, אחת שיכולה להכיל ולעבוד עם המטופלים ולעזור להם להתמודד, והשנייה שלא יכולה לשמוע שום דבר שקשור לזה במרחב הפרטי".
להקשיב בעיניים טובות
שלוש שנים חלפו מאז אותו יום, במהלכן מירי פגשה את האירועים מזוויות רבות. "ליוויתי שורדי נובה, חטופים שחזרו, ילדים של חטופים שחיכו להורים שלהם, פגשתי מגוון של גילים עם התמודדויות שונות. במבט על, אני יכולה להגיד שמטופלים שהגיעו עם משאבים פנימיים, בעיקר כאלה שקשורים לבית ולמשפחה תומכת, מצליחים לעבור תהליך של ריפוי, של הטבה והקלה. מטופלים שמגיעים עם רקע מורכב של פגיעות כלשהן – איתם העבודה מורכבת יותר. אבל אני מאוד מאמינה בטיפול כי אני חווה את זה בעצמי. צריך המון סבלנות, לפעמים רק לשבת ולהקשיב בעיניים טובות, להבין ולהכיל".
לקראת השבעה באוקטובר 2026, מירי מבקשת להגביר מודעות, רגישות וחמלה: "אני פוגשת מטופלים שמגיעים ומספרים שהם מתמודדים לבד, שהפעם הראשונה שהם פותחים את הלב זה בקליניקה. אני חושבת שכל אחד מאיתנו יכול קצת לעזור ולהיטיב, עם יותר הקשבה, פחות שיפוטיות, ועם תשומת לב למי שנמצא מסביבנו. זה יעשה טוב לכולנו". כשהיא נשאלת מה נותן לה כוח להמשיך וללוות מטופלים בתקופה כל כך מורכבת, היא עונה: "המטופלים שלי והקבוצות שאני מנחה – זה נותן לי המון משמעות. להיות במרחב הטיפולי ולהיות שותפה למסע של אנשים, לראות הטבה, גם אם היא קטנה – זאת המשמעות של העשייה, וזאת המתנה הכי גדולה עבורי. אין שכר שישווה לה".
