על התאוששות קולקטיבית מאסון לאומי
בשלוש השנים האחרונות חיינו בתוך טלטלות עוצמתיות שעיצבו את המציאות שלנו. תפקדנו תחת איומים, בתוך שגרת חירום מתמשכת, כשכל יום עלול להביא אתו אירוע משנה מציאות. בתוך כל זה, פיתחנו באופן פרדוקסלי יכולות הישרדות מרשימות: האדרנלין שהזרים בנו האיום החיצוני שמר עלינו מפוקסים, דרוכים, ובעיקר – מאוחדים תחת מטרה ברורה.
שלבי ההתמודדות עם אסון לאומי
מודל השלבים הפסיכולוגיים של התמודדות עם אסון לאומי פותח על ידי הפסיכיאטרים ד"ר לאונרד זונין וד"ר דיאן מיירס. המודל מתאר את הדינמיקה הרגשית והחברתית שעוברת על קהילה או אומה מרגע האיום ועד להתאוששות המלאה. על פי המודל, אחרי שלב הפגיעה מגיע השלב ההרואי שמתאפיין בגל סוחף של אדרנלין ואלטרואיזם, תחושת אחדות ושותפות גורל עמוקה. לאחר מכן מגיע שלב "ירח הדבש", במהלכו הקהילה מוצפת בסיוע חיצוני, הבטחות ממשלתיות ותרומות. בשלב זה הציבור חווה בדרך כלל אופטימיות, ותחושה ש"ביחד ננצח".
עכשיו, כשהסערה נרגעה מעט, רבים מאיתנו מרגישים תשישות עמוקה. על פי אותה תאוריה, נוכל זהות שאנחנו נמצאים כיום בשלב הבא – שלב ה"התפכחות", בו השפעות הטראומה מחלחלות פנימה, האדרנלין מתפוגג, ואנחנו פוגשים את העייפות, את האבל על מה שאבד ואת הקושי לשאת מורכבות. האנרגיה שהושקעה בהחזקת ה"ביחד" מתחלפת בתחושת סטגנציה, שחיקה, וקושי לייצר יצירתיות או תקווה.
המלכוד של הציפייה לסיום
חלק גדול מהתשישות שלנו נובע מהחיפוש אחר "טקס סיום". אנחנו כבני אדם זקוקים לחוויות מארגנות – לתאריכים מסומנים בלוח השנה שמסמלים התחלה וסוף. רבים מאיתנו חשבו (ואולי עדיין מקווים) שעכשיו, אחרי הבחירות, הכול יבוא על מקומו בשלום ונוכל להניח את הקושי מאחור. אבל המציאות היא שקו הסיום מטושטש, והציפייה לסיום שלא מגיע עלולה להיות מתישה ומאכזבת. גם המציאות הפוליטית כשלעצמה מפלגת ומתישה את כוחותינו. הפער הקיצוני בין הקצוות דורש מאיתנו משאבים נפשיים אדירים, ומקשה עלינו עוד יותר להתפנות לבנייה מחדש.
אז מה עושים? איך צומחים מתוך העייפות?
התשובה טמונה דווקא בהנמכת הלהבות ובלמידה מחדש של ה"אפור", של השגרה. אחרי תקופה כל כך ארוכה במהלכה לא יכולנו לתכנן חופשה או טיסה, הגיע הזמן ללמוד מחדש איך לחיות על אש קטנה. זה נורמלי להרגיש תשושים. אבל אפשר, בצעדים קטנים, להתחיל בתהליך של "ריסטארט" אישי. זה הזמן להסתכל מחדש על אבני הבניין הקטנות שמרכיבות את החיים שלנו, ולצקת תוכן חדש בשגרה.
לזרוע את זרעי העתיד
אנחנו עם של שורדים. כמו אדמה אחרי שריפה, יש לנו את הכוח להשתקם ואפילו ביתר שאת. אפשר לצמוח אחרי הטראומה, ואף להגיע למקום גבוה יותר מהמקום ממנו התחלנו – ההיסטוריה מוכיחה שקיימת בנו היכולת הזו. לאט לאט, המציאות מאפשרת לנו להפסיק "לכבות שריפות" ולהתחיל לזרוע זרעים לקראת העתיד.
אז מה עושים בינתיים?
תכננו קדימה: נסו לחשוב מהו החזון שלכם לטווח הקרוב והרחוק, תכננו יעדים ומטרות (גם אם קטנות), והכינו תוכנית עבודה שתקדם אתכם לשם – גם אם בתהליך איטי.
בנו עוגנים: צרו לעצמכם עוגני שגרה יציבים שאינם תלויים בתהליכים חיצוניים.
התאזרו בסבלנות: שלב ההתפכחות לוקח זמן. אי אפשר לדעת בדיוק כמה זמן הוא יימשך, וזה בסדר. תנו כבוד לזמן, ועם זאת אל תצפו שהדברים יקרו מאליהם. חשוב להחזיק את התנועה, אחרת נישאר במקום.
אנחנו עדיין לא בתנופת התחדשות, אבל אנחנו בהחלט בדרך לשם. השלב האחרון במודל ההתמודדות עם אסון לאומי נקרא שלב השיקום והבנייה מחדש – השלב בו הקהילה או האומה מקבלות את המציאות החדשה ומתחילות בתהליך ארוך של צמיחה. תנו לעצמכם את הזמן להתרגל לשקט וביחד נבנה, צעד אחר צעד, שגרה שתאפשר לנו לצמוח מחדש.
