איך מתמודדים עם אובדן שמתנוסס מעליו סימן שאלה? ראיון עם מטפלת
הריאיון עם רות דורום, פסיכותרפיסטית, מטפלת בדרמה ומנחת קבוצות במרכז אלה, נערך ביום בו הוכרז רשמית על מותם של כפיר ואריאל ביבס ז"ל. באותו רגע מר הפך האובדן העמום של בני משפחת ביבס, וכל מעגלי המשפחה והחברים המקיפים אותם, לאובדן סופי, ידוע, חד משמעי. העמימות התפוגגה באחת, איתה התפוגג גם שביב התקווה, ונותר רק כאב קשה מנשוא. רות דורום, שטיפלה במקרים רבים של אובדן עמום, אומרת שחשוב להיות מודעים למאפיינים של האובדן הייחודי הזה, לסבל שהוא מביא איתו ולדרכים בהן אנחנו, כקהילה, יכולים לעזור.
מהי ההגדרה של אובדן עמום?
"המקרה של משפחת ביבס הוא דוגמה לאובדן עמום: למרות שההיגיון אמר לנו שככל הנראה הם לא בחיים, החזקנו את התקווה. כל עוד אין מידע חד משמעי ויש ספק אם האדם חי או מת, זה אובדן עמום וזה סבל גדול. אובדן עמום מתקיים במקרים בהם האדם נעדר פיזית אך נוכח מבחינה פסיכולוגית, כמו במקרים של שבי, חטיפה, מלחמה וכדומה, וכן במקרים בהם האדם נמצא פיזית איתנו אבל נעדר מבחינה פסיכולוגית או קוגניטיבית, כמו במקרים של דמנציה או אלצהיימר. במקרים כאלה האישיות של האדם עוברת שינויים גדולים ולמעשה זה לא אותו האדם שהכרנו. גם במצבים האלה ישנם רגעים שהאדם 'חוזר אלינו' לכמה רגעים ונדמה לנו שאולי הוא מחלים, וזה מוסיף עוד קושי. חשוב להכיר גם במצבים האלה כאובדן, ולטפל בהם בהתאם".
אנחנו רוצים ודאות
מה מאפיין את ההתמודדות עם אובדן עמום (כשמדובר באדם שככל הנראה מת, אך אין ממצאים ודאיים)?
"ההתמודדות עם אובדן עמום מאוד קשה: מצד אחד האדם איננו, ומצד שני יתכן שהוא חי. לנו כבני אדם קשה מאוד להיות על התפר הזה. חשוב להבין את זה, כי עצם ההכרה בקושי נותנת לגיטימציה לסבל. בקיבוץ שלי, יגור, גרה הסופרת איילת סווטיצקי. אמא שלה נחטפה בשבעה באוקטובר והוחזרה בעסקה הראשונה, אחד מהאחים שלה נהרג ואח שני נחטף וגופתו הוחזרה מאוחר יותר (נדב ורועי פופלוול ז"ל). כל הקיבוץ עבר איתה תהליך של ציפייה, ואני זוכרת שדיברתי איתה בשבעה והיא אמרה שכואב לה להגיד את זה אבל עכשיו כשהיא יודעת בוודאות שאח שלה נהרג, היא יכולה להמשיך לחיות. זו אמירה מאוד לא פשוטה, אבל לפני כן היא הייתה עם סימן שאלה, וזה מאוד קשה. זה חוסר אונים. אנשים רבים נבהלים מהחשיבה הזאת – מה, אני רוצה שהקרוב שלי ימות? אבל לא, אנחנו רוצים שהסבל ייגמר ושתהיה ודאות. זה סבל לא לדעת".
איך אובדן עמום משפיע על היחסים במשפחה?
"זה תלוי. אם, למשל, גבר נעלם, יתכן שבת זוגו תרצה בשלב מסוים לייצר לעצמה שגרת חיים מחודשת אך אמו לא תוכל לשאת זאת שכן עבורה הזמן עמד מלכת. כשחלק מהמשפחה מחליט להשלים עם האובדן וחלק אחר מתעקש לחכות עד שיתקבלו תשובות חד משמעיות, עלולים להתעורר כעסים וקונפליקטים".
באובדן "רגיל", רוב האנשים חוזרים לאיזושהי שגרה אחרי פרק זמן מסוים והחיים שלהם חוזרים פחות או יותר למסלולם. זה קורה גם באובדן עמום?
"זה בדיוק הסיפור, שמחכים. עבדתי עם ניצולי שואה, ואובדן עמום מאוד נפוץ אצלם. רבים מהם חיכו לקרובי משפחה שלהם במשך שנים. יש אנשים שסוחבים את זה כל החיים".
הם צריכים חיבוק ותמיכה במסע הזה
איך טיפול יכול לסייע במקרים של אובדן עמום?
"כמו כל טיפול, גם במקרים האלה הטיפול לא מבטל את הטראומות והכאב, אלא נותן כלים להתמודדות טובה יותר. הטיפול מאפשר לקבל תמיכה, לדבר על הדברים הכי קשים, ועוזר לשרוד מיום ליום. במהלך הטיפול מתרגלים את החזקת העמדה של גם וגם – האפשרות שהאדם חי והאפשרות שהוא מת. זה נותן מקום לדואליות ולחוסר הוודאות. מלבד טיפול נפשי, חשוב שתהיה גם תמיכה מהקהילה".
איך הקהילה יכולה לעזור?
"חשוב להיות שם עבור האנשים האלה, הם צריכים חיבוק ותמיכה במסע הזה. במציאות שלנו היום, כשיש לנו עדיין חטופים בעזה, המשפחות שלהם מקבלות הרבה תמיכה והן הפכו בעצמן לסוג של קהילה וקבוצת תמיכה. זה דבר יקר ערך ולא מובן מאליו. ידוע ממחקרים שהתמודדות של קהילה עם סטרס ואובדן היא טובה יותר כשיש תמיכה, אז חשוב שלא נשאיר את האנשים האלה לבד. שנשאל – מה אתה צריך? שלא נתרחק, שלא ניבהל מהמקום הזה. הרבה פעמים אנחנו מפחדים להתקרב, אבל חשוב דווקא להיות עם הבנאדם, לפעמים רק לשבת ולדבר. חשוב שהם יידעו שרואים אותם. גם לקבוצות תמיכה יש חשיבות גדולה: להיפגש עם אנשים שיודעים בדיוק מה עובר עליך".
מה קורה כשיש סגירת מעגל ונסיבות האובדן מתבררות, או כשיש גופה שאפשר להביא לקבורה – יש איזושהי הקלה?
"בדרך כלל יש הקלה כלשהי, כי יש ודאות. זה קונפליקט בפני עצמו, כשמוות של מישהו מביא הקלה. זה קצת מזכיר מוות בעקבות מחלה קשה, כשאנחנו אומרים שאנחנו שמחים בשביל המת כי הוא לא סובל יותר. כשיש ודאות, לפחות הסבל של העמימות מסתיים".
