חדשות, חידושים ועידכונים בניוזלטר של אלה

רוצים לקבל את הניוזלטר שלנו? מלאו פרטים
תודה רבה
הבקשה לא הגיעה... משהו לא תקין

דברי הפתיחה שכתב ד"ר שי שלקס לטקס יום השואה 2015

נפרדים מד"ר שי שלקס

"אובדן האהוב הוא אובדן חלק מעצמנו והחלל בתוכנו מהווה מעין נוכחות, דרך לשמר הן את האהבה לאדם האבוד והן את עצמיותנו". ד"ר שי שלקס היה חבר, קולגה, מטפל ואדם נפלא, שבין כישוריו הרבים גם ידע להתנסח בצורה מופלאה, גם בנושאים קשים כמו אובדן ושכול. קראו את דברי הפתיחה שכתב ונשא בטקס יום השואה לפני מספר שנים

חווית האבל היא חוויה של עצב עמוק, תשישות והתרוקנות של הנפש. האָבֵל מפנה גבו זמנית לעולם הסובב, לחיי השיגרה והיום יום,  ושוקע כל כולו באהוב שאבד.

האָבֵל כאילו מנסה להחזיק בחיים את הנפטר בתוך נפשו על ידי אחיזה עיקשת בכל בדל זיכרון שלו ושל הקשר איתו, הוא מוצא עצמו מתקשה למסור את בגדיו וחפציו, שומר לו את מקומו הקבוע ליד השולחן, מבקר את קברו, משוחח איתו, חולם עליו ומהרהר בכל הרגעים המיוחדים או העצובים שנחוו איתו בחייו וסביב מותו.

איש לא עוזב בקלות קשר עמוק, שהתעצם לעיתים חיים שלימים, אפילו לא כשמופיע קשר חלופי אפשרי בחיי האָבֵל. אולם, עם חלוף הזמן, בתהליך מייסר אך נורמאלי אותו כינה פרויד, אבי הפסיכואנליזה, "עבודת אבל", כשהאָבֵל מעומת עם הבחירה בין הצטרפות לגורלו של הנפטר או בחירה בחיים, ונוכח הסיפוקים שעצם ההיות בחיים מספק, מקבל האָבֵל את המציאות, נהיה מושקע קצת פחות באהוב שאיננו, ומתפנה לקשרים חדשים.

המצב מסתבך לעיתים, כשמדובר בקשר שהיה לא רק קשר של אהבה וסיפוק, אלא גם של כעס, תיסכול וקשיים. במצב כזה האֶבֶל הנורמאלי עלול להתחלף בדיכאון, וכך נראה לעיתים אנשים אבלים הנותרים זמן רב מאד מדוכאים ומרבים להאשים את עצמם, לכעוס על עצמם ולחוש חסרי ערך כשקיימת טענה לפיה מדובר בעצם ברגשות קשים שהאָבֵל חש כלפי הנפטר ומופנים כעת כאילו כלפי  עצמו.

ניתן לומר בפשטות שעל פי פרויד, בתהליך עבודת האבל הנורמאלי, על מנת לשוב ולאהוב, על האָבֵל  להיפרד מהאהוב שנפטר ולהפתח לקשרים חדשים וחיים. באופן הנראה מעט פרדוקסאלי, הרי ככל שהקשר עם הנפטר היה אוהב, טוב ומספק יותר -  כך תהליך זה מתאפשר יותר, וההיפך. לגבי רבים, הנפטרים האהובים הופכים להיות חלק טוב, מנחם, מעשיר ואהוב בתוך נפשם, וכך מתאפשרת בסופו של דבר ההשתחררות מהם.

והנה, בסוף ימיו, כהורה שכול וכסב שכול, מכיר פרויד בחוסר ההיתכנות, יתירה מזאת – באי הנכונות של התנתקות מליאה מהאהוב שאיננו והוא כותב בדם ליבו לחבר (הורה שכול אף הוא): "אם כי ברור לנו ששלב האבל הקשה אחרי אובדן שכזה יתפוגג, אנו גם יודעים שניוותר חסרי נחמה, ולעולם לא נמצא תחליף, לא משנה מה ימלא את הפער, וכך, למעשה, צריך להיות. זו הדרך היחידה העומדת לרשותנו להנציח את האהבה עליה איננו רוצים לוותר".

כלומר: אובדן האהוב הוא אובדן חלק מעצמנו והחלל בתוכנו מהווה מעין נוכחות, דרך לשמר הן את האהבה לאדם האבוד והן את עצמיותנו. במילים אלה מכיר פרויד דה פקטו בכך שהאָבֵל ישמור תמיד על קשר מתמשך לאהוב האבוד, ושאישיותנו בנוייה למעשה מהזדהויותינו השונות עם האנשים שהיו יקרים לנו גם כשאלה אינם עוד. "...אופיו של האדם מופק מקשרים שאבדו ומכיל את ההיסטוריה של כל אותן בחירות". לא עוד תפיסת האדם כבר חלופה שתפקידו לספק צרכים, וראיית החיים הנפשיים כמשהו פרטני, פרטי ומבודד, כמקובל בתפיסה המערבית המודרנית של טבע האדם ובדידותו הבסיסית, אלא מסתמנת כאן תמונה של ריקמה אנושית חיה, של אדם הבנוי מסך הזדהויותיו הנושא בתוכו מעין DNA נפשי של אהוביו הנוכחים כמו גם אלה האבודים.

עבור התינוק, היעלמותה הזמנית של האם נסבלת בזכות יצירתה של תמונה פנימית שלה בדימיון. התינוק עשוי להשתמש בחפץ או צליל או חוויה חושית אחרת כמייצג את האמא ואת החיבור בינם. כך, גם הקשר של האדם עם האהוב שאיננו נטען הן על ידי המציאות החיצונית לפיה האהוב נפטר ואיננו, והן על ידי המציאות הפנימית בתוכה הוא יחיה לנצח. אבלים רבים חשים בנוכחות הנפטר, מאמינים בהשפעתו המתמשכת על חייהם, וחשים שהפנימו תכונות ומאפיינים של הנפטר. רבים חווים זאת כמקור של נחמה והעצמה, שמלווה אותם עשרות בשנים.

רבים מאיתנו, הישובים כאן הבוקר, נאלצו להפרד מאהובים רבים מספור. לעיתים פרידות קשות וטראומטיות בנסיבות נוראות. אהובים אלה ספונים בליבנו, לעד, ואני מקווה שעבור רבים מאיתנו הם ממשיכים להוות, גם לאחר שנלקחו מאיתנו, מקור של ברכה, עידוד ואהבה. התאספותנו השנתית כאן, יחד, מהווה הנכחה שלהם, ושיח איתם. כך – הם גם אינם וגם ישנם כאן ביננו ואיתנו.

לקריאת מאמר נוסף מאת ד"ר שי שלקס לחצו כאן.

מאת
מרכז אלה
התמודדות נפשית עם אבדן
תודה רבה לך!
אופס... משהו השתבש בשליחת התגובה. נסו שוב מאוחר יותר