"רגע, אני באה" זו כותרת הספר שגילה קידר כתבה על חייה ושפורסם בחודש שעבר.
גילה, כיצד בחרת את שם הספר?
"כשהייתי בת חמש עשרה לקחו אותנו לקולנוע מבית הספר לצפות בסרט 'מאחורי העננים'. הסרט הופק על ידי תנועת עליית הנוער הישראלית ועוסק בשואה ובשנים שלאחר המלחמה. במהלך הסרט, ראיתי ילדים יהודים מהמחנות, שעלו לישראל. הייתי שקועה כל כך עמוק בסרט ואז צעקתי בקול רם אל המסך, "חכו לי, אני באה!". אני עדיין יכולה להרגיש את ידו של מנהל בית הספר מרגיעה אותי.
כעבור כמה שנים, בסתיו 1952, הגיע הזמן. הפלגתי לחיפה באוניית "נגבה". הגענו מאוחר ולא יכולנו להיכנס לנמל. בכדי להעסיק אותנו בזמן ההמתנה, הקרינו בדיוק את אותו הסרט על הסיפון. אז לא צרחתי, אבל אמרתי לעצמי בקול רם, 'גילה, זה התגשם'".
מדוע כתבת את הספר?
"אני חושבת שחשוב שההיסטוריה תישאר בחיים ואנשים יקראו עליה ובראש ובראשונה המשפחה שלי. הילדים והנכדים שלי מעולם לא רצו לשמוע סיפורים, אבל אני חושבת שהם יתעניינו בשלב מסוים. לכן כתבתי אותו גם באנגלית, כדי שיהיה נגיש לכמה שיותר בני משפחה.
אפשר לומר שכבר נכתבו ספרים רבים על השואה, אך הספר לא רק על השואה, אלא גם על המשך חיי הארוכים והעמוסים. נכון, לשואה הייתה השפעה רבה, אבל היא רק חלק מהסיפור".
היה קשה להעלות את הזיכרונות שלך על הנייר?
"מבחינה טכנית היה לי קל כי סיפרתי את הסיפור שלי ואחרים רשמו אותו. הם ממש השתמשו במילים שלי. כשקוראים קורא את זה, זה כאילו שומעים אותי מדברת.
מבחינה רגשית זה כבר סיפור אחר. בכתיבת ספר אוטוביוגרפי כזה, העבודה על החומר היא כל הזמן, במיוחד במיטה בלילה. הפרק הקשה ביותר מתייחס לתקופה בה אני כילדה בת עשר, התחבאתי לבד עם זוג בקטוויק. חוויתי רעב, מכות, נוצלתי כמשרתת. חוויות אלה הותירו בי את חותמן.
נקודה קשה נוספת הייתה האיחוד עם המשפחה לאחר המלחמה. גם הוריי ניצלו. מכיוון שלא הסתתרתי עם שאר בני המשפחה במהלך המלחמה ולא יכולתי לשאול אותם על חוויותיהם, הרגשתי מאוד לבד. לחוויות שלי לא ממש האמינו. המרחק הלך וגדל. משפחות נקרעו במהלך הרדיפה ואחרי המלחמה היה קשה מאוד לתקן בחזרה את הקשרים. לכן לפעמים שמתי לב בקבוצה של 'מרכז אלה' שאני לא רק דור ראשון, אלא גם דור שני".
הקמת משפחה, עבדת כאחות והיו לך כל מיני פעילויות צד כגון בוועד המנהל של 'מרכז אלה'. מה היה הכי מספק עבורך?
"כשפרשתי לגמלאות אמרתי לבעלי מורט, 'עכשיו אני מתחילה לחיות'. נטל כבד ירד מכתפיי. תמיד הייתה לי אחריות רבה ופתאום יכולתי לעשות מה שרציתי, בלי מחויבות".
מה רצית לעשות בזמנך הפנוי?
"התנדבות. גדלתי גם עם זה. בספר אני מתארת כיצד כפעוטה, ישבתי על גב האופניים של אמי, שעבדה בהתנדבות ב-PPW , ארגון הנשים הציוני לעבודה פלסטינית מעשית. סייעתי להן בעבודות קטנות. לאחר המלחמה אמי הפכה לגזברית של ויצ"ו הולנד והיא הייתה גם פעילה ב'יד דוידס'.
אני בעצמי התנדבתי בין היתר עבור ה-IOH , עבור יד דוידס ועבור 'מרכז אלה'. אבל במיוחד העבודה בחלוקת כספי מרור העניקה לי הרבה סיפוק. כל שבועיים טסתי להולנד, ובין לבין הייתה לי עבודת ניירת רבה, קריאה רבה ואין-ספור פגישות בתל אביב. כל מקרה נבדק ברצינות ובכל בקשה שהתקבלה הרגשתי ניצחון גדול".
לספר לחץ כאן:
https://www.elahnederland.nl/wp-content/uploads/2021/07/gila_book_int-1.pdf
