סיפור חייה של עליזה גורן (91) יכול היה בקלות לשמש כבסיס לסרט או לסדרה, ואי אפשר שלא לתהות איך זה שהיא לא כתבה עדיין ספר על קורותיה. אבל עליזה נוקטת בגישה פרקטית: "מה הטעם לכתוב ספר?", היא שואלת. "זה המון השקעה, ואז קוראים אותו פעם אחת ואחר-כך זורקים". עליזה, אישה נמרצת, פעילה ומלאת חדוות עשייה שעד לפני שנה עוד נהגה בטויוטה, מספרת על תקופת הילדות המאתגרת, על הקשרים המשפחתיים הסבוכים ועל התפנית הדרמטית שקיבלו חייה בעקבות מלחמת העולם השנייה.
"נולדתי ב-1931 בדיסלדורף בגרמניה, להורים שהיגרו מפולין. ב-1933, כשהיטלר עלה לשלטון, משפחתי גורשה. אני הייתי בערך בת שנה, אחי יוסף היה בן ארבע ואחותי דבורה הייתה בת שש. התגלגלנו כמה חודשים באיטליה, ומשם עלינו על אוניה והגענו לישראל. המצב הכלכלי שלנו היה רע, ההורים לא הבינו את השפה, אבא שלי לא מצא עבודה ואמא שלי נכנסה לדיכאון קשה. היא אושפזה, וכמה חודשים לאחר מכן הלכה לעולמה.
"אבא שלי לא היה מסוגל לטפל בנו. אני אומצתי באופן לא רשמי על-ידי מתנדבת מארגון אימהות עובדות ובעלה, ואחי ואחותי נשלחו לבתי יתומים".
הזוג שאימץ אותך היה מבחינתך אבא ואמא לכל דבר?
"כן, הם גידלו אותי, נתנו לי את כל מה שאפשר לתת ולמזלם הייתי מוכשרת, הצלחתי בלימודים והבאתי להם הרבה נחת. האחים שלי היו במוסדות שונים, ובשלב מאוחר יותר יצאו עם הנוער העובד להכשרה בקיבוצים, למזלם הגדול. בקיבוצים הם בנו משפחה וקריירה והרגישו שייכים כי כולם היו כמוהם, ללא משפחות או ממשפחות הרוסות".
פגשת אותם לאורך השנים?
"במשך שנים לא פגשתי אותם. ההורים המאמצים כנראה חששו שזה יפגע בקשר שלהם איתי, והם לא אהבו את אבי הביולוגי. גדלתי למעשה כבת יחידה, הם לא אפשרו לי להכיר את אחי ואחותי. האם המאמצת רצתה אותי רק בשבילה, ולכן פגשתי אותם רק מאוחר יותר, כשהייתי בת 19".
כעסת על ההורים המאמצים?
"כילדה לא כעסתי כי הייתי בהכחשה. עד גיל 8 ידעתי שהם ההורים שלי ושיש לי איפשהו אבא, אבל הוא לא איש טוב, ולא רציתי לראות אותו. בגיל ההתבגרות, כשהתחלתי לצאת פה ושם עם בנים, האם המאמצת התחילה לרדת לחיי. היא צעקה עלי ואמרה לי דברים קשים: שאני בטח דומה לאבא שלי, שיש לי את הגנים שלו ולכן אני לא מתנהגת כמוה. הרגשתי שאני רכוש שלה, שאני צריכה לעשות מה שהיא רוצה".
מתי עזבת את בית ההורים המאמצים?
"אחרי התיכון למדתי בסמינר, ולקראת סוף הלימודים פגשתי את אלי, בעלי. הוא היה אח של שכן של חברה טובה שלי, ובא לבקר אותם מדי פעם. הוא היה חתיך לא נורמלי עם שפם, מבוגר ממני בשש שנים, ואחרי הנשיקה הראשונה שלנו הרגשתי שזהו, גמרתי עם הרומנים שלי. הוא היה מאוד מרשים ונחמד ורציתי כנראה לצאת מהבית הזה. אמי המאמצת לא הסכימה שאצא איתו כי הוא לא מצא חן בעיניה – הוא לא מלומד, ממשפחה ענייה, אין לו אבא וזה לא מתאים. היא ציפתה שאתחתן עם רופא או מהנדס, ולא עם בחור פשוט שבא מהקיבוץ. היא אמרה לי להחליט – הם או הוא, ואם אני בוחרת בו, אני צריכה לעזוב את הבית".
מה עשית?
"למחרת, כשהיא לא הייתה בבית, אספתי את הבגדים שלי בתוך סדין והוא בא לקחת אותי. גרתי איתו בבית, עם אמא שלו ואחותו בת ה-12. ואז הוא התחיל לעבוד על זה שאפגש עם אחי ואחותי. הוא יצר איתם קשר, נפגשנו, והיה מפגש מאוד מרגש. הם היו מאושרים לקבל אותי בחזרה".
ואז התחתנתם.
"התחתנו, וההורים המאמצים לא היו בחתונה שלנו. הקשר התנתק. אמרתי לאם המאמצת שאני לא הרכוש שלה, ואם היא לא יודעת להכיל – אז לא. הייתי ממורמרת עליה בשלב הזה, ושמחתי לעזוב. כמה שנים אחר-כך הם יצרו איתי קשר ורצו להיפגש. ניסינו לחדש את הקשר כמה פעמים אבל זה לא החזיק מעמד.
"כשאמי המאמצת נפטרה, אבי המאמץ התקשר להודיע לי ועזרתי לו לארגן את הלוויה. הייתי איתו בשבעה, ואלו היו ימים נפלאים. הוא אהב אותי עד שיגעון. גם כשהקשר התנתק הוא היה בא לבקר אותי בלי שהיא תדע, הוא פחד ממנה. כשהוא היה מחבק אותי, הרגשתי שהוא מכניס את הנשמה לתוכי. עד היום התמונה שלו תלויה מול המיטה שלי".
למרות היחסים המורכבים, כשנולדה בתם השלישית של עליזה ואלי, החליטו להעניק לבת שם בהשראת שמה של האם המאמצת (טובה), והעניקו לה את השם הייחודי טיבה. "החלום שלי היה שתהיה לי משפחה מאושרת וילדים מאושרים, וכך היה", היא אומרת. "בשלב הזה אבי הביולוגי כבר נפטר ולא היה לי קשר למשפחה שלו, אבל הייתי מאוד קשורה לאחי ולאחותי".
לקריירה בתחום החינוך הגיעה עליזה, לדבריה, לא בכוונה. "הייתה לי קריירה לא נורמלית בתחום החינוך", היא אומרת. "עבדתי כמורה בבית ספר בפתח תקווה, אחר-כך למדתי ייעוץ ועבדתי כיועצת, קודמתי לתפקיד סגנית מנהל, וכשהמנהל יצא לשליחות התבקשתי לנהל במקומו. ניהלתי את בית הספר 19 שנים". עליזה יצרה קשרים יוצאי דופן עם תלמידי בית הספר והוריהם, חלקם נמצאים איתה בקשר עד היום.
היית צעירה מאוד בתקופת המלחמה. את מרגישה כניצולת שואה?
"המעמד של משפחתי הוא נרדפי הנאצים. יכולנו להיקלע לשואה אבל לא נקלענו. עם זאת, כתוצאה מהרדיפה של היטלר המשפחה שלי נהרסה, ואני עברתי שבעת מדורי גיהינום. היו לי הרבה משקעים".
את חושבת לפעמים – מה היה קורה אילו? אם לא הייתה פורצת המלחמה, לא היו מגרשים אתכם והיית נשארת עם הורייך הביולוגיים?
"אני יודעת מעט מאוד פרטים עליהם כי הייתי קטנה. מהסיפורים ששמעתי הבנתי שאמא שלי הייתה אישה מדהימה, מיוחדת במינה, אבל מאוד עדינה וחלשה ומאוד סגורה. היא הקדישה את חייה לילדים. לגבי אבי הביולוגי, הבנתי שהוא היה איש קשה ושאמא שלי ניסתה לברוח ממנו פעמיים. אני לא יודעת מה היה קורה אם הייתי גדלה איתם, אבל אני מאמינה שהיה פחות טוב. אני חושבת שבזכות ההורים המאמצים הגעתי לאן שהגעתי".
לאורך השנים חוותה עליזה אובדנים רבים. בעלה אלי נפטר בגיל 60, אחיה נפטר לפני 8 שנים ואחותה לפני 6 שנים, אך האובדן הקשה מכולם היה של בתה טיבה, שנפטרה מסרטן בהיותה בת 57 בלבד. "זו טרגדיה איומה", אומרת עליזה בכאב. "היא הייתה קשורה אלי בנימי נפשה. החלום שלי היה לסיים את חיי לידה במקום ליד מטפלת, ובסוף קרה ההיפך. עשינו כל מה שאפשר כדי להציל אותה, וזה לא עזר. ביום שזה קרה אמרתי שאני לא רוצה לחיות".
איך הצלחת להתאושש?
"אין ברירה. יש לי עוד בן ובת מדהימים, נכדים ונינים, וכולם קשורים אלי מאוד. למה שאפגע בהם? למה מגיע להם עוד אסון? לא, כדאי לי לחיות בשבילם, יש לי בשביל מה לחיות. יש לי המון נחת מהמשפחה שלי, ואני אומרת – אשריי שזכיתי".
איך את מסבירה את החוסן והאופטימיות שלך?
"הנכדות שלי אומרות שאני אלופה. אני תמיד אופטימית. אני רואה את חצי הכוס המלאה, כי זה מה שאני רוצה לראות".
