חדשות, חידושים ועידכונים בניוזלטר של אלה

רוצים לקבל את הניוזלטר שלנו? מלאו פרטים
תודה רבה
הבקשה לא הגיעה... משהו לא תקין

מהאכלה להקשבה

ניצולי שואה

מקבוצה שמתקשה לתת מקום אחד לשני נוצרה קבוצה מלאת חום, הכלה והקשבה. המשתתפים דיברו על כך שאוהבים את ברני, מחכים לפגוש אותו, מתמלאים רוך וחמלה ומפנים מקום לאחרים בקבוצה מתוך כך.

בשנתיים האחרונות ברני ואני מגיעים מידי שבוע להנחות קבוצה  במועדוני יום ובתי אבות. המטרה שלנו היא לחבר בין חברי הקבוצה וליצור מקום בטוח לשיתוף ועיבוד חוויות העבר והיום יום. ליצור חיזוק של הקשרים החברתיים בין חברי הקבוצה, שיגביר את תחושת השייכות והקרבה ויפיג מעט את תחושת הבדידות והיגון.

הקבוצה בבת ים במרכז יום "השלושה" השייך לאגודה לאזרח הוותיק, שאת סיפורה אספר, הייתה אחת הראשונות שפתחתי במסגרת העבודה שלי באלה. התהליך שעברה הקבוצה היה מרגש ועוצמתי במיוחד ונקטע במפתיע, עם הסגר הראשון בעקבות נגיף הקורונה.  בחרתי להציג את התהליך הקבוצתי עם התמקדות בחיים, משתתף מהקבוצה שנפטר כמה שבועות לאחר פריצת המגפה ועבר תהליך סוף חיים מרגש במיוחד בתוך הקבוצה.

מלבד היותם משתתפים במרכז היום, בין חברי הקבוצה מכנה משותף נוסף והוא שאת ילדותם העבירו בצל מלחמת העולם השנייה. חלקם איבדו את משפחתם ושרדו לבדם ביערות, חלקם מצאו מסתור אצל שכנים, חלקם עברו חיים בגטאות ובמחנות, חלקם היו ילדים של לוחמים פרטיזנים וכולם מחפשים מקום להניח את הסיפור שלהם, שמלווה אותם במהלך חייהם וחוזר בתקופה זו של סוף חייהם בזיכרונות, בחלומות ובדפוסי היחסים הבינאישיים שלהם. במועדון ומחוצה לו.

במרכז מעגל הכיסאות המחכה למשתתפים, פרוש השטיח של ברני, עליו מונחים כמה צעצועים. אני ממלאת קערת מים ומניחה לצד קערת האוכל.

המשתתפים מתחילים להיכנס לחדר. "שלום לכל אוהבי בעלי החיים" אומר אחד המשתתפים, וזה חושף את המכנה המשותף הנוסף של חברי הקבוצה.

שלב ההכרות של הקבוצה היה מציף. הייתה הרבה חרדה בחדר, גם של המשתתפים וגם של ברני. על המשתתפים ראינו זאת בהצפה של סיפורי שואה קשים במיוחד. כל משתתף הביא לחדר את הזוועות, הבדידות והקושי בצורה שהיה קשה לשאר המשתתפים להכיל והמשתתפים נכנסו אחד לדברי השני. ברני מצידו הראה לקבוצה את האופי החשדני שלו, לא התקרב, לא הסכים שילטפו אותו, נכנס מתחת לשולחנות או מתחת לכיסא שלי עם הזנב בין הרגליים. במקביל לקבוצה התרחש חוג ריקודים וחברי המועדון שהינם ניצולי שואה והיו מוזמנים לקבוצה העדיפו לרקוד מאשר להתעסק בעבר.

נעזרנו בברני כדי להבין מה קורה לנו בקבוצה, שאלנו למה ברני מתנהג ככה? מה הוא מספר לנו? המשתתפים ניסו להבין את הסיפור האישי של ברני והתחברו אליו. גם ברני כמוהם נטול שורשים, גדל ברחוב עד שמצאתי אותו, גם ברני כמוהם סוחב בגופו טראומות שחווה בילדות המוקדמת, גם ברני מתקשה לסמוך, ליצור קשר. עזרנו לברני ולקבוצה להירגע על ידי פתיחה וסגירה של הקבוצה בהאכלה של ברני, הזמנה של ברני להתקרב ועצות אחד לשני בתוך הקבוצה מה לעשות כדי להצליח עם ברני. לאט לאט ההאכלה התקדמה לליטופים והתמסרות.


בשלב הזה הסיפורים התעדנו ונוצר מקום להקשבה, הכלה והזדהות אחד עם השני. הקבוצה הפכה להיות מקום מזמין, לא רק עבור ניצולי שואה אלא גם לכל מי שרוצה להתקרב, לדבר,להיות חלק.

בשלב מסוים הקבוצה מקבלת את חיים, ניצול שואה שאוהב את החיים, אוהב לרקוד ולא מזהה את עצמו כניצול שואה, כי "לא סבל מספיק". אבל חיים מאוד אוהב כלבים ורצה להראות לחברי הקבוצה את היכולות שלו. להפתעתו של חיים ברני נרתע ממנו והקבוצה עוזרת לו להבין למה ואיך לגשת אליו, משקפת לחיים 'על הדרך' איך לגשת גם אליה. חיים הופך להיות חלק משמעותי מהקבוצה, מבקש לדבר על אהבה, על חיזור ועל יצירה של חיים בעלי משמעות חדשה גם בשלב זה של החיים.

מקבוצה שמתקשה לתת מקום אחד לשני נוצרה קבוצה מלאת חום, הכלה והקשבה. המשתתפים דיברו עלכך שאוהבים את ברני, מחכים לפגוש אותו, מתמלאים רוך וחמלה ומפנים מקום לאחרים בקבוצה מתוך כך. ברני בנקודה זו כבר לא חושש, מקבל את המשתתפים בריצה לקראתם,כשכוש בזנב וליקוקים. חיים, גאה בעצמו על התהליך שיצר עם ברני, מפנה מקום גם לתמיכה בבנות בקבוצה, שר שיר למשתתפת שמשתפת שהשבוע היה קצת דפרסיבי וגם משתמש בקבוצה כדי להיתמך, משתף על אשתו שנפטרה, על חייהם המשותפים, מביא תמונה כדי שנכיר אותה. הקבוצה מדברת על הצער והשינויים שיוצרים אובדנים והקושי בלחיות איתם.

כחודש לפני פריצת הקורונה בארץ חיים נעדר מהמועדון בשל מחלה. הקבוצה מדברת על העדרו דרך בחינה של מצב הרוח של ברני. "הוא שקט היום, הוא חושב על חיים".  מרגישים שברני מרגיש בחסרון של מי שנעדר ומגיב לכך בדיוק כמוהם. מדברים על מצבו הבריאותי של ברני, על גילו המתקדם באופן יחסי מהר יותר משלהם, על השערות הלבנות שצבעו את אפו מאז שהכירו ועל המחשבה איך יתמודד עם התקהות חושיו החזקים? האם יאבד את הזיכרון? האם אנחנו נשים לב והאם זה יטריד אותו כמו שאותנו? וכשהקורונה מתחילה לחדור אל הקבוצה אנחנו מתכוננים אליה יחד, מציפים דאגות ופחדים.

אחרי היעדרות של כחודש, חיים הסכים לחזור למועדון רק ליום אחד, היום שברני מגיע. חיים הופיע חלש ורזה, התקשהלקבל תחושה שמרחמים עליו וביקש עוד מהחיבוק והליטוף של ברני שרץ לעברו בדיוק כמו תמיד, ללא שיפוטיות, לאחר מכן הסכים לקבל גם חיבוקים מהחברים בקבוצה. הוא שקט אך נוכח. הקבוצה כבר למדה מברני כמה זה משמעותי פשוט להיות, נוכח, כבעל חיים, גם אם היום לא תדבר ואפילו לא תשמע.
אנחנו מתבוננים על ברני ומסיקים יחד על ההתפתחות של הקבוצה שלנו וגאים בהתקרבות שיצרנו יחד.

הקורונה כפתה על התהליך הקבוצתי פרידה פתאומית, לא מעובדת. אך אני מאמינה שהתהליך שעשינו עד לאותה נקודה חיזק את היכולת של המשתתפים להתמודד עם המצב, עם יותר כוחות. בדיוק כפי שניתן לראות על ברני שהיום ניגש מיוזמתו למבוגרים ברחוב ומשתוקק לקרבה ומגע, אולי מחפש את אלו שהלכו ואולי מחפש קשרים חדשים, אחרי שחיים וחבריו עזרו לו להבין כמה זה נעים.

 

מאת
ליאת גולדנברג
תודה רבה לך!
אופס... משהו השתבש בשליחת התגובה. נסו שוב מאוחר יותר
חזרה