חדשות, חידושים ועידכונים בניוזלטר של אלה

רוצים לקבל את הניוזלטר שלנו? מלאו פרטים
תודה רבה
הבקשה לא הגיעה... משהו לא תקין

"התקווה מתה אחרונה"

ניצולי שואה

ניצולי שואה חוו בחייהם צער וסבל רבים, חוו אובדנים קשים והמשיכו לחיות למרות הכל. מה מניע אותם לקום שוב ושוב, ולא לוותר? מה מחזיק את האדם גם בימיו האחרונים, כשהרצון לסיים את החיים כבר נוכח?

חנה (שם בדוי) היא ניצולת שואה. היא נולדה ברומניה ב-1935 ויחד עם משפחתה עברה מסע ארוך ומרובה תלאות במהלך המלחמה, כשהם בורחים מפני הנאצים. חנה איבדה את אביה, את אחיה וחלק מבני משפחתה המורחבת במהלך המלחמה. כששבו לביתם לאחר המלחמה, נאלצו להתמודד עם האובדנים והחוויות שחוו, לצד גילויי האנטישמיות מצד שכניהם הרומנים. חנה הגיעה בסופו של דבר ארצה, נישאה, הקימה משפחה וחיה חיים מלאים. בנה נהרג בתאונה לפני כ-15 שנה וזמן לא רב אחריו, בעלה חלה ונפטר לאחר מאבק ממושך בסרטן.

חנה בעצמה חלתה בסרטן והחלימה, אך סובלת כיום מבעיות רפואיות רבות, מכאבים כרוניים וממגבלות משמעותיות בתפקוד. היא מטופלת ע"י עובדת זרה מסורה שחיה עימה בביתה ויש להן קשר טוב. ילדיה ונכדיה בקשר מאד טוב עמה ומקפידים לבקרה בתדירות גבוהה. חנה אוהבת אותם מאד, קשורה אליהם ושמחה על ביקוריהם אצלה.

אבל חנה רוצה לסיים את חייה.

לא, היא לא מכינה תוכניות התאבדות ולא אומרת בכל שיחה שנמאס לה לחיות ורוצה כבר למות. בצלילות רבה ובפכחון היא אומרת לפסיכותרפיסטית שלה: "אני מרגישה שדי לי, חייתי מספיק. צחקתי, כאבתי, שמחתי, התעצבתי. עברתי דברים טובים ורעים. נהניתי מחיי וגם סבלתי בהם.  עכשיו די לי, זמן לסיים את חיי ולמות".

אנו חושבות יחד, הפסיכותרפיסטית ואני, האם הטיפול אמור לסייע לה לראות את הטוב שבחייה, את ההפסד שיהיה כרוך בסיומם ולחזק את היתרונות שבהמשך החיים? האם האהבה ההדדית למשפחתה והטיפול המסור שהיא זוכה לו יכולים לקבוע את המשקל במאזניים האישיים שלה, בבחירה בין חיים למוות, או שמא הסבל, הכאב והאובדן חזקים יותר מיצר החיים?

אנו שוקלות האם במשאלת המוות שלה יש גם מן 'אשמת הניצול', על כך שיקיריה מתו והיא עדיין חיה, למרות הכל? אשמה כלפי אביה ואחיה שנספו במלחמה ולא הספיקו את החיים השלמים שהיו אמורים להיות להם, כמו שלה. אשמה כלפי בנה, שחשה שלא הצליחה לשמור עליו. כלפי בעלה שלא עלה בידה לעזור לו להצליח להתמודד כמוה עם מות הבן, וחלה ומת.

האם על המטפל להיות רק כלי המכיל את כל הרגשות, המחשבות והרצונות גם כאשר הן עוסקות במוות, או שתפקידו להחזיק בתקווה ובחיים עבור המטופל המיואש והמייחל למוות ולסייע לו לרצות לחיות?

שנים רבות טיפלתי באנשים הנוטים למות, חולים במחלות סופניות, צעירים ומבוגרים כאחד. לקח זמן, אך למדתי לכבד את רצונם לסיים את החיים. יחד עם זאת, הבנתי שהתקווה מתה אחרונה. מהרגע שהייתי פתוחה ונכונה להכיל את משאלת המוות, את הייאוש, את הכאב והאובדן, מרגע שלא התנגדתי להם והבעתי נכונות לקבלם, פתאום הופיעה התקווה.

תקווה להספיק לראות עוד בוקר שעולה, לקבל עוד חיבוק מאדם אהוב, לאכול עוד משהו טעים, להיזכר בשיר ישן ומעורר געגוע, לשמוע את ציוץ הציפור בחלון, לצחוק מבדיחה ישנה ושחוקה, ליהנות מרוח קרירה באחר-צהריים של תחילת הקיץ, או מקרן שמש חמימה בסופו של חורף קר. תקווה להרגיש את כל מה שמרגישים כשעדיין חיים – על הטוב ועל הרע שבחיים. תקווה שמעצם היותה, מייצרת עוד תקוות קטנות אחרות שבשביל להגשימן צריך עוד קצת זמן ועוד קצת ועוד...

חשבתי על האנשים האלו, שבילדותם איבדו את עולמם, איבדו בני משפחה יקרים, איבדו את ביתם, את אמונם באדם. שידעו כאב, צער וסבל מצעדיהם הראשונים בעולם ובכל זאת המשיכו לחיות. הם בנו לעצמם חיים, חיים מלאים שלעיתים גם בתוכם היו אובדן, צער וכאב. וגם אז המשיכו.

חשבתי מה מניע אותם, מה מניע אדם לקום שוב ושוב ולא לוותר, למרות הייאוש?

כמו אצל מטופליי הנוטים למות, שידעו שימיהם ספורים – התקווה כנראה מתה אחרונה. כל עוד אתה חי, גם בשיאו של ייאוש, אולי עוד חיה גם תקווה קטנה למשהו, קטן ככל שיהיה, שמחזיק את האדם חי, גם כשנדמה לו שדי ומספיק לו.

כמטפלת, אני מאמינה בכל לבי, שאם רק יהיה שם מישהו, שמוכן להקשיב לרצון למות ולכבדו, מבלי להיבהל ומבלי לשכנע שמוטב לחיות, יתכן וייווצר מקום לתקוות הקטנות להתגנב ולתפוס לעצמן אחיזה בחיים. אני מאמינה שהדיבור על הרצון למות, בעיקר אצל אנשים שהחזיקו בחיים כסמל - לא לוותר ולא להיכנע - הוא חיוני כמו אויר לנשימה. רק אם יוכלו לדבר על כך בגלוי ולעסוק בכך, לבחון היטב ובקול, ביחד עם אדם נוסף, את משאלת המוות הזו, יוכלו אולי גם להניח לה בהמשך.

מאת
גלית דהן
מנהלת אזור חיפה והסביבה
תודה רבה לך!
אופס... משהו השתבש בשליחת התגובה. נסו שוב מאוחר יותר