חדשות, חידושים ועידכונים בניוזלטר של אלה

רוצים לקבל את הניוזלטר שלנו? מלאו פרטים
תודה רבה
הבקשה לא הגיעה... משהו לא תקין

סיפורם של ניצולי שואה יוצאי ברית המועצות

ניצולי שואה

בין תקופת שלטונו של סטאלין, לימי מלחמת העולם השנייה ועד לעלייה לארץ וקשיי ההסתגלות: על אף שסיפורם אינו מוכר מאוד, לניצולי השואה יוצאי ברית המועצות יש סיפור חיים קשה. למרכז אלה תפקיד חשוב בטיפול בניצולים אלה- אנו מנסים להפיח בהם רוח חדשה, שמחה ותקווה. הכתבה נכתבה על ידי מרגו מויאל בסיוע ד"ר אלה אידלמן

הוריי הם יוצאי גרמניה, הספיקו לברוח בשנת 1938 ממלתעות הנאצים. גדלתי על סיפורי השואה, כילדה קראתי רק ספרות שואה, אבל עבורי השואה הייתה תמיד הסיפור "שלנו" – של יוצאי מרכז אירופה. מעולם לא הייתי חשופה לסיפור השואה של יוצאי ברית המועצות.

עד שהגעתי למרכז אלה. כמנהלת אזור השפלה הגיעו אלי עוד ועוד מטופלים יוצאי ברית המועצות לשעבר. כך נחשפתי לסיפורים האישיים הקשים, למדתי על התלאות, הסבל הנורא, הכאב העצום שהם עברו עם בני משפחותיהם. כאבתי את כאבם אך כאבתי בנוסף את העובדה שסיפורם לא מסופר מספיק בחברה הרחבה, אז בחרתי כאן להשמיע את קולם.

ד"ר אלה איידלמן, עובדת סוציאלית ומטפלת במוסיקה, עלתה בעצמה מאוקראינה, דור שני לניצולי שואה, טיפלה ועדיין מטפלת בעשרות ניצולי שואה במסגרת עבודתה אצלנו. אלה מיטיבה להסביר כי הסטריאוטיפים של יוצאי ברית המועצות לשעבר - שהם אנשים חשדניים מאוד, אנשים קרים שאינם מבטאים רגשות ועוד, נעוצים בהשפעות תקופת שלטונו של סטאלין על דור ההורים, על האווירה והחינוך שקיבלו בבית ובמערכות החינוך. לדבריה בסוף שנות ה- 30, כשסטאלין היה בשלטון, היה פחד נוראי. אנשים היו נעלמים לאחר שנחשדו בבגידה במולדת או בהתנגדות למשטר. הילדים חונכו לא לדבר יותר מדי. הפחד הזה נשאר, נטמע באישיות ומתבטא בהמשך החיים בעיקר בעתות משבר.

במלחמת העולם השנייה ההערכה היא כי יותר משני מיליון יהודים רוסים נרצחו. הגרמנים הטילו על יחידות מיוחדות את השמדת האוכלוסייה היהודית באזורים הכבושים. מי ששרדו את מחנות הריכוז והגטאות, ברחו או פונו עם הוריהם מהשטחים שנכבשו על ידי הנאצים. הם נאלצו לברוח על נפשם ללא רכוש, ללא אוכל, ללא קורת גג. הימים של אחרי המלחמה היו קשים לא פחות; סבלו מרעב נורא, ניצולים רבים שחזרו אחרי המלחמה למקום מגוריהם מצאו את ביתם הרוס או תפוס על ידי אנשים אחרים, קרה גם שהמשוחררים ממחנות הריכוז נחשדו כ"בוגדים". משפחות רבות לא ידעו כלל מה עלה בגורל בני משפחתם, איך מתו והיכן נקברו. הייתה בושה גדולה לשאת את הכתם שהיה בוגד במשפחה, מה שהעצים את ההסתגרות ואת השתיקה. הניצולים לא זכו לפיצוי כלכלי, משום שברית המועצות ויתרה על הפיצויים לנפגעי הנאצים.

ילדי השואה, שכיום הם המטופלים שלנו, חוו טראומות ואובדנים מרובים. הם למעשה איבדו את ילדותם ונאלצו לבנות מחדש את חייהם. אך האנטישמיות בשנים של "אחרי המלחמה" הייתה ברמה של מדיניות חברתית. היא לא אפשרה לניצולים לעלות ארצה וגם, במקרים מסוימים, לא אפשרה להם להגשים את יכולותיהם ואת כישוריהם המקצועיים שם. הייתה אנטישמיות גם ביחס לקבלה ללימודים מתקדמים בברית המועצות לשעבר, כך שיהודים התקשו להתקבל ללימודים, ואם התקבלו היה זה לאחר ניסיון חוזר, לעיתים בעיר אחרת או באזור רחוק מבתיהם, דבר שמצביע על דבקותם במטרה, בכל מחיר ולמרות הכול.  

ילדי הניצולים, הדור שני, רצו חיים אחרים ובחרו לעלות לארץ. העלייה לארץ לפני שנות ה- 90 לא הייתה קלה, הממסד היקשה עליהם מאוד. עם עליית גורבאצ'וב לשילטון נפתחו שערי היציאה. יש ניצולי שואה שעלו ארצה מרצונם החופשי וחלק מניצולי השואה עלו לארץ בלית ברירה, בעקבות ילדיהם והגיעו לכאן לעיתים ללא רכוש, ללא שפה, ללא הכרת התרבות המקומית.

ההגירה הייתה עבור רבים טראומה שהתקשו להתמודד איתה. הם חוו פגיעה קשה בדימוי העצמי, נאלצו לעבוד לפרנסתם בעבודות שאינן תואמות את הכשרתם ולימודיהם. אי ידיעת השפה לא אפשרה להם להתערות בחברה המקומית והם חוו תחושה קשה של בדידות. העולים, בני הדור הראשון, הגיעו ארצה בגיל מבוגר. הרבה מהם לא הצליחו להשתלב במקומות עבודה מסודרים עם שכר הולם וכיוון שלא הספיקו לצבור זכויות פנסיוניות בישראל, רבים מהם מתקיימים מקצבת זקנה של הביטוח הלאומי וחיים במצוקה כלכלית. כל אלה משפיעים על בריאותם הגופנית והנפשית.

ככל שהשנים עוברות המצוקה גוברת, המצב הבריאותי מתערער, המעגלים החברתיים, אם היו כאלה, מצטמצמים מאוד, בני המשפחה עסוקים בחייהם ותחושת הבדידות מתעצמת. במקרים רבים, ניצולי השואה הקשישים נותרים עריריים ומצוקתם קשה במיוחד.

כאן נכנסות לתמונה המטפלות שלנו, דוברות הרוסית, שמכניסות קרן אור לחייהם.

בתוך הבדידות והעצב הקשים, מגיעה המטפלת פעם בשבוע, פשוט להיות ולהקשיב. ההקשבה, עצם הנוכחות, ההתמדה שבקשר, הדאגה לשלומם – זה המעט שאנו יכולים לתת ועבורם זה עולם ומלואו. אנחנו מגיעים אליהם לביתם, למקבצי הדיור בהם רבים מהם גרים או לבתי האבות. אנו מעניקים טיפולים פרטניים ומקיימים גם קבוצות חברתיות מגוונות שמפיחות בהם רוח חדשה, שמחה ותקווה.

תחושות האובדן והסבל שלהם הודחקו ונותקו מחיי היום-יום, ומצוקותיהם הפסיכולוגיות נשארו לא מאובחנות ולא מטופלות. כיום אנו מנסים לעשות את התיקון ולהעניק להם את הטיפול לו הם ראויים.

מאת
מרגו מויאל
תודה רבה לך!
אופס... משהו השתבש בשליחת התגובה. נסו שוב מאוחר יותר