לפתע העולם התהפך והשכול דפק בדלת, הורים, אחים, ילדים, שאיבדו ברגע את היקר להם. בעיר הסמוכה מתגוררים הסבים, הם פוגשים אותם לארוחות שישי ובחגים, קונים מתנה ליום הולדת, עושים בייביסיטר.
כמה פעמים שמענו את המשפט "נכדים זה רק הטוב". תפקידם של הסבים הוא לא לחנך אלא ליהנות ולפנק, הוא לא מחייב אלא נעשה מרצון ובהנאה. את הנכד אפשר בסוף היום להחזיר להוריו ולחזור לשגרת החיים. הנאה על פי בחירה ובמינון המתאים.
ואז הוא איננו, נהרג על הכביש עם האופנוע, התאבד לאחר תקופה של מצוקה וכאב, או נרצחה על ידי בן זוג קנאי.
האם גם עכשיו הם יכולים לבחור מתי להיות ומתי לא? האם הם חלק? האם יש להם "זכות" להרגיש אבלים? מה קורה לילד שלהם שהפך להורה שכול ושם הם בתפקיד ההורים הדואגים, כבר לא בוחרים מתי כן ומתי לא, מרגישים מחויבים.
מפגש כזה מאפשר הבנה עמוקה ללא מילים
האובדנים הרבים שמלווים את הגיל השלישי כגון אלמנות, מות חברים, ירידה בתפקוד פיזי וקוגניטיבי, יציאה ממעגל העבודה וכדומה, קשים גם ככה. כאשר נוסף גם האובדן הטראומטי של הנכד, המילים נעלמות ולעיתים נעלמים איתם קשרים של שנים ארוכות.
אני מתעקשת לפגוש אותם או לשוחח בטלפון, לא מוותרת, כך בכל פעם שאני מגיעה למשפחה חדשה ופוגשת את הוריו ואחיו של הנפטר. יש לו סבים? איפה הם? מה שלומם? מי סיפר להם? לאט לאט בשנותי בתפקיד פגשתי אותם, הסבים הקשישים והעייפים, הסבתות הצעירות והנמרצות, אלה שהנכד היה כל עולמם ואלה שהיו קצת רחוקים יותר. אני פוגשת אותם מהוססים ולא בטוחים מה מעמדם בתוך האובדן, האם זה שלהם או רק של ילדיהם, האם הם צריכים להיות חזקים ולתמוך או שמותר להם להתאבל כחלק מהמשפחה.
תוכנית הסיוע של משרד הרווחה למשפחות שחוו אובדן פתאומי הכירה באופן מרגש בהיותם של הסבים והסבתות חלק ממעגל השכול הקרוב ומאפשרת להם לקבל סיוע זהה לזה שמקבלים ההורים והאחים. צעד זה הינו משמעותי מבחינת הסיוע שאנו יכולים לתת אך גם מבחינת התחושה האישית של הסבים והסבתות לכך שאבלם מוכר על ידי הרשויות.
המחשבה על מענה קבוצתי נבעה מתוך ההבנה עד כמה המפגש עם אחר שחווה חוויה דומה הינו משמעותי. מפגש כזה מאפשר הבנה עמוקה ללא מילים שנובעת מתוך החוויה הכואבת והמשותפת לשניהם. בקבוצה מתאפשרת עזרה אלטרואיסטית בין המשתתפים כאשר כל אחד מהם מסייע ומסתייע בו זמנית.
עם כניסת מגפת הקורונה לחיינו, נגזר על המבוגרים להישאר בבתיהם בכדי לשמור על שלומם. ראיתי איך חווית הבדידות הקשה שמגיעה לאחר אובדן כואב מועצמת מאוד על ידי המצב האובייקטיבי של ההסתגרות.
הסתכלתי על המבוגרים סביבי מתנסים בעולם הזום, מהססים אבל מבינים שכעת זו הדרך והחלטתי להעז ולהציע אותו גם לסבים השכולים. כך, יחד עם רונה אקרמן, פתחנו את קבוצת הסבים השכולים בזום.
על הקבוצה
בקבוצה השתתפו 6 סבים וסבתות שכולים כתוצאה מאובדן פתאומי. טווח הגילאים היה רחב מאוד, מסבים צעירים שעדיין נמצאים באופן מלא במעגל העבודה ועד לסבים קשישים, מכל רחבי הארץ.
טרם התחלת הקבוצה קיימנו ראיונות עם כל המועמדים. הראיונות התקיימו בזום ואפשרו למשתתפים להתנסות בכלי. חלקם היו מיומנים ועבור חלקם זו היתה התנסות ראשונה.
לאחר מכן, במשך 14 שבועות נפגשנו בכל שבוע בזום, כל אחד מביתו.
בחלק גדול מהמפגשים עסקנו בקשר עם הבן/בת שהפכו להורים שכולים. מה היה לפני האובדן, מה קורה היום ומה היו רוצים שיקרה בהמשך. כיצד הסבים יכולים מצד אחד להתאבל על אובדנם שלהם ומצד שני להוות מקור תמיכה לילדיהם. כיצד הם יכולים לשמור על זיכרון הכוחות והאיכויות של ילדם טרום האובדן ואף לשמור עבורו את התקווה לחזרת הכוחות בעתיד.
תיארה זאת יפה אחת המשתתפות כאשר אמרה בהתייחס לשבעה: "בעין אחת עקבתי אחר בתי ובשנייה דמעתי על נכדתי".
עסקנו ברגע קבלת הבשורה, בשבעה, במציאת נקודות אור קיימות ובכאלה שצריך להאיר באופן אקטיבי, שוחחנו על רגשות אשמה אשר מלווים אותם, על זיכרון והנצחה, על הקשרים המשפחתיים הרחבים יותר (הילדים האחרים, הנכדים האחרים) משפחת המוצא שלהם ואיך היא משפיעה על מי שהם כיום, ולבסוף נתנו מקום לקשר עם הנכד שאיננו.
המפגש האחרון היה פרונטלי, לראשונה ראינו אחד את השני בגודל מלא. לצד מפגש פרידה היה זה מפגש הכרות עם מה שמעבר לריבוע של הזום.
מתוך דברי המשתתפים במפגש הסיכום:
"ברגע שהתחילה הקבוצה הרגשתי שייכת ושאני כבר לא צריכה "להידחף" למשפחה השכולה. יש לי מקום משלי להתאבל בו".
"הופתעתי לגלות שדיבור והקשבה תורמים לי. כל המשפחה ידעה שביום ראשון אסור להפריע לי. זה זמן קדוש".
"למדתי לדבר על הנכד ועל המקרה מבלי להתפרק".
לאחר סיום הקבוצה קבלנו מכתב מרגש מאחד המשתתפים –
שלום דלית ורונה,
הצטרפתי לקבוצת הסבים/ות לאחר שהבנתי כי לא יתכן שהאירועים שחוויתי לא ישאירו עקבות שליליים משמעותיים על חיי. כך, פשוט, מבלי שהרגשתי שאני ממש "צריך את זה". אבל ככל שעבר הזמן ומפגשי הקבוצה השבועיים הפכו למהלך קבוע, שאני לא מוותר עליו, הבנתי והרגשתי שטעיתי!
למרות שהמפגשים נערכו בזום, טכנולוגיה חדשה ולא ידידותית לדור הוותיק (סבים וסבתות) לא החמצתי אף מפגש! יתרה מכך, הקפדתי, מבעוד מועד, להשאיר את ימי ראשון בבוקר פנויים אך ורק לתכלית זו. מהר מאד קלטתי שמפגשי הקבוצה היה המקום שבו הייתי נוכח למצוקותיי, חוסר האונים והחיפוש הבלתי פוסק למצוא את הדרך/דרכים לחזור לשגרת חיים כאשר האובדן מכסה את הכל בשחור. למרות אי הוודאות וחוסר הניסיון להעביר סדנא כה שברירית, הצלחתן בכישרון רב, רגישות ואיכפתיות להשיג את המטרות שעמדו לנגד עיניכן – ועל כך העידו גם כל המשתתפים. המסגרת הקבוצתית, אפשרה לי לבטא את עצמי, היכן אני נמצא ומה אפשרי ורצוי שאעשה על מנת להגיע למצב בו אנהל את חיי בשמחה וחופש בצד תחושת האובדן.
ואיני יכול שלא להודות למשתתפי הסדנא שפתחו את ליבותיהם ובכך תרמו והעצימו את ההשפעה החיובית על המשך חיי.
ועל כל אלה, ובהרבה יותר יותר מכך – תודתי מקרב לב.
ועם כל הצער, החיים כמו החיים, הם ממשיכים.... כל טוב, בריאות וחג שמח.
