חדשות, חידושים ועידכונים בניוזלטר של אלה

רוצים לקבל את הניוזלטר שלנו? מלאו פרטים
תודה רבה
הבקשה לא הגיעה... משהו לא תקין

תקשורת היא כל הסיפור

מרכזי סיוע

פאידה עבדאללה, מנהלת מרכז הסיוע בכפר כנא, מספרת על החוויה שלה במפגש עם משפחה שחוותה אובדן פתאומי וכיצד הבינה את החשיבות הגדולה שיש לתקשורת בין בני המשפחה. הטיפול שמעניק מרכז אלה למשפחות עוזר להן לחזק את התקשורת, את השיתוף אחד עם השני, מה שחשוב במיוחד כאשר מעבדים אובדן וכל אחד מהמשפחה חווה את הדברים אחרת. המטרה היא שגם בסיום הליווי, התקשורת הבריאה תישאר בין בני המשפחה.

תקשורת רגשית בין בני משפחה היא חשובה מאוד. היא עוזרת בהתמודדות עם משברים וטראומות, מאפשרת פתיחות ושחרור ומונעת התפרקות בתוך המשפחה. אך בעיניהם של אנשים רבים, הבעת רגשות נתפסת כחולשה וכהתנהגות לא לגיטימית, בעיקר בקרב גברים בחברה הערבית וכן בקרב הורים מול ילדיהם.

כמי שליוותה משפחות, ראיתי שטיפול קבוצתי משפחתי מאפשר שיח פתוח, מאפשר הבעת רגשות, מאפשר עזרה הדדית ועיבוד האובדן למרות השוני של כל אחד ואחת מבני המשפחה. הטיפול מאפשר להם לנשום ביחד, לשתף, לבכות, לזכור ולהתחבק...

היכן זה התחיל?

בתחילת עבודתי כמנהלת מרכז הסיוע בכפר כנא, בביקור בבית אחת המשפחות שאיבדה את בנה כתוצאה מרצח, קבעתי עם אחיו של המנוח ובקשתי שיעדכן את בני המשפחה על הגעתי המתוכננת כדי שאכיר אותם וכדי שיכירו התוכנית.

הגעתי לבית המשפחה ועצרתי בחצר הבית. פתאום ראיתי אישה כבת 60 מנופפת לי בידה ומבקשת ממני להיכנס הביתה, בידה השנייה היא מחזיקה תמונה ובוכה.

ניגשתי אליה ובלי הכרות בינינו, אמרה לי: "את יודעת שהוא מדבר איתי, זה בני (המנוח) בתמונה, הוא מדבר איתי, כל הזמן אני שומעת אותו, את שומעת אותו?". עניתי לה שיכול להיות, אבל לא ברור לי מה הוא אומר.

היא התחילה לספר לי שבמקום שבו החניתי את האוטו שלי, בדיוק במקום ההוא, שם נרצח בנה כשיצא מהאוטו. סיפרה לי ובכתה בקול חזק. היא המשיכה ואמרה לי שהוא מדבר איתה בכל יום ושהיא שומעת אותו כל הזמן. היא מרגישה שאינה יכולה לומר זאת לבני המשפחה שלה כי הם לא יבינו אותה. שאלתי אותה אם היא רוצה לשתף אותי במה שהוא אומר לה.

בזמן שדיברנו, נכנס הבן שקבעתי איתו את הפגישה. הוא הזמין אותי לשבת ושאל את אמו אם עשינו היכרות. אמו ענתה לו שלא ושאלה מי אני.

אני מבולבלת, רק לפני כמה דקות בכית לידי, ביקשת ממני להיכנס, מה קורה פה?

לאט לאט התחילו שאר בני המשפחה להגיע ואני עדיין חושבת על האימא הזו ומדוע היא התנהגה כך? אחרי שהצגתי עצמי וסיפרתי על התוכנית, נפרדתי מהמשפחה.

כל הדרך חזרה הביתה חשבתי על האימא שפגשתי, למה גם אני לא העזתי לשתף את הבנים שלה בשיחה שלנו? מדוע עשתה זאת? מדוע לא שיתפה במה שהיא מרגישה? מדוע אין תקשורת רגשית במשפחה?

יכול להיות שקל לה לשתף אותי כאדם זר במה שעובר עליה. אולי קשה לה לשתף את שאר בני המשפחה, אולי היא לא רוצה להסית ו"לחמם" אותם כדי שלא יחשבו לנקום, או אולי חוששת שלא יבינו אותה, אולי יחשבו שהיא משוגעת, אולי הם לא מדברים ביניהם על האובדן, אולי זה "טאבו" וקשה להם לשתף ברגשות שלהם... אבל הם משפחה ומשפחה אמורה לתמוך ולעזור ולהקשיב.

נראה כי הרגשות נשארים בתוכנו, מה שאנו מרגישים זה שלנו ואי אפשר לשתף את שאר בני המשפחה. אפשר לדבר עם מישהו זר, לבכות, לכעוס ולצעוק... ועם המשפחה צריכים להתנהג "בנורמליות" ולהראות לכולם ש"הכל בסדר".

אז הבנתי שעליי לחשוב על דרך אחרת לסייע למשפחות. נדרשת תוכנית כזו שגם אחרי סיום הליווי שלנו, בני המשפחה יוכלו להמשיך לתקשר ביניהם, לשתף במה שעובר עליהם ובמה שהם מרגישים.

במסגרת טיפול משפחתי קבוצתי, ניתן טיפול לכל בני המשפחה, על ידי שני מנחים, גבר ואישה, אחד מהם פסיכולוג והשני עובד סוציאלי. הם מלווים את המשפחה למשך שנה עד שנתיים, בהן חוץ מעיבוד האובדן הפתאומי המזעזע, עובדים גם על התקשורת בין בני המשפחה, דבר שמאפשר הקשבה, הבנה ונראות לכל אחד מבני המשפחה לחוד וגם כחלק מהמשפחה.

מאת
פאידה עבדאללה
עובדת סוציאלית MSW, מלווה רוחנית, מנהלת מרכז הסיוע למשפחות שחוו אבדן פתאומי בכפר כנא
תודה רבה לך!
אופס... משהו השתבש בשליחת התגובה. נסו שוב מאוחר יותר
חזרה