עמותת מרכז אלה מפעילה מזה 11 שנים ארבעה מרכזי סיוע למשפחות שחוו אובדן פתאומי עקב רצח, תאונת דרכים או התאבדות. המטפלות והמטפלים של מרכז אלה פוגשים את המשפחות ברגעים הקשים ביותר, מלווים אותן במשך שנתיים ומסייעים להן להתמודד עם האובדן. בימים אלה, לצערנו, הניסיון המקצועי של מרכזי הסיוע הפך רלוונטי יותר מתמיד. כינסנו שלוש עובדות סוציאליות המלוות משפחות שחוו אובדן פתאומי וכן את מרגו מויאל, מנהלת תכנית הסיוע במרכז אלה, כדי לנסות להבין מה עובר על המשפחות בימים הקשים האלה, ואיך אפשר לסייע להן בהתמודדות.

מה עובר על המשפחות ברגעים הראשונים שלאחר קבלת הבשורה?

"הרגעים הראשונים מתאפיינים בדרך כלל בהלם ראשוני, חוסר אמון, אי הבנה, קהות חושים והתכחשות לנורא מכל", מספרת סאמיה עזאיזה, עו"ס במרכז הסיוע בכפר כנא. "יש המגיבים בבכי מר, ואחרים בהתכנסות שקטה וקושי רב לעכל את עובדת מות אהובם". טל מדינה, עו"ס במרכז הסיוע בירושלים, מוסיפה: "בהתחלה יש בדרך-כלל הצפה גדולה, מחנק, קושי וכאב גדול, ובשלב הזה יש לחץ ובקשות לטיפול מתוך מחשבה שזה ייקח מהם את הכאב".

מה קורה בשלבים הראשונים של הטיפול? איך בעצם אתן עוזרות למשפחות שנמצאות במצב כל כך קשה?

"כחלק מהטיפול, חשוב לי לתת לגיטימציה לרגשות הקשים של בני המשפחה ולאפשר להם לבכות ככל שיצטרכו, היות שלעתים החברה לא מאפשרת להם לבכות ומצפה מהם להיות חזקים ולחזור במהירות לתפקוד נורמטיבי", אומרת סאמיה. "ישנה חשיבות רבה לתהליך האבל: הימנעות או הדחקת האבל עלולים להוביל לתגובות קשות של צער וכעס, מתח, מצבי רוח, הסתגרות, סיוטי לילה, בעיות נפשיות ועוד. אני מדגישה בפני בני המשפחה את הצורך להתמקד בדברים שנותנים להם כוח ואנרגיה חיובית, ככלי להתמודדות עם האובדן.

"היות שההתמודדות עם האובדן קשה ודרמטית כל כך, יש חשיבות רבה לטיפול הקליני המספק למטופלים צרכים רבים החיוניים להתמודדות עם המשבר. הטיפול מאפשר לתת מקום לאבל ולכאב, לעבד רגשות קשים של אשמה, בושה או כעס, לחדש קשרים שהתרופפו עקב האובדן ולמצוא מחדש משמעות לחיים". איילת גלזר, עו"ס במרכז הסיוע בירושלים, מוסיפה: "במהלך המפגש הראשון אני מזמינה את בני המשפחה לשיח פתוח על תחושת האובדן הראשונית שתחילתה מרגע ההודעה על הפטירה, האופן בו היא נמסרה, היכן היה האדם היה באותה שעה וכיצד הגיע למשפחה לאחר ההודעה. בנוסף ישנו שיח על ההתארגנות ללוויה ועל החוויות בשבעה ולאחריה. באופן הזה ניתנת לבני המשפחה אפשרות לרקום מחדש את סיפור החיים שנקטע ולבנות נרטיב מחודש, אישי ומשפחתי, שנותן קצה חוט להתחלה חדשה ואחרת מהמציאות הבטוחה והמוכרת".

איך מתווכים לילדים את האובדן הפתאומי?

"לפעמים המבוגרים חוששים שהילדים צעירים ופגיעים מכדי לדעת על המוות וכתוצאה מכך הילדים מבודדים באבלם וחשים מבוכה ובדידות", מסבירה איילת. "הם מודרים מהשיח המשפחתי ונמנעת מהם ההזדמנות להתאבל באופן פתוח ובשותפות עם משפחתם. לכן, כמו אצל מבוגרים, גם אצל ילדים חשוב לתת מקום והכרה לתחושת האובדן. לילדים קשה יותר למצוא מלים שיתארו את המצוקות שלהם, ולהסביר את עצמם. פעמים רבות הם מבטאים את מצב המצוקה שלהם ע"י Acting Out - רגרסיה התנהגותית או התנהגות קיצונית כמו התפרצויות בכי, חזרה להרטבה, פחד לישון, חוסר רצון ללכת לבית הספר, תוקפנות ועוד. במסגרת תפקידי במרכז הסיוע אני מסייעת למבוגר בחייהם לזהות את הקשיים שלהם ואת רגשותיהם כדי שיוכלו לתמוך ולהוות משענת בטוחה לילדים.

"לגיטימי, ואף הכרחי, להביע עצב למול הילדים כדי להוות עבורם מודל של יכולת להביע כאב וצער, לצד המשך תפקוד וחיוניות בחיים. חשוב לשבת באופן מסודר עם הילדים ולספר להם בשפה פשוטה על נסיבות המוות. כמו כן, חשוב לשאול אותם באופן ישיר על רגשותיהם ומחשבותיהם בנוגע לכך. עיבוד האבל אצל ילדים הוא תהליך פעיל ומתמשך לאורך השנים. הם יחזרו ויעבדו את האובדן שוב ושוב בהקשרים חדשים ובהבנה חדשה, ובכל פעם זה יתבטא בצורה רגשית של מעין "התאבלות". על המבוגרים לאפשר לילדים לחזור להתאבלות ולעיבוד האובדן ולסייע להם בכך."

מה את יכולה לומר על יכולות ההתמודדות של ילדים עם אובדן של אדם קרוב?

"ממחקרים שעקבו אחר תגובת והתנהגויות של ילדים אחרי אובדן נמצא שכ-80 אחוז מהילדים שחוו אובדן של אדם קרוב חוזרים אחרי זמן מה לתפקוד רגיל בבית הספר ומצליחים להתמודד", אומרת איילת. "זה נתון סטטיסטי חשוב ומעודד שמראה שלרוב הילדים יש כוחות וחוסן רגשי, ושכשניתנת להם התמיכה הנכונה, יש בכוחם לעבד מוות של אדם אהוב ולהמשיך בחייהם למרות העצב והקושי, ולמרות שחייהם לא יחזרו להיות כשהיו."

מה אנחנו, כחברה, יכולים לעשות כדי להקל על המשפחות שאיבדו את יקיריהן?

"אנחנו יודעים להיות שם עבורן במהלך השבוע הראשון", אומרת מרגו מויאל, עו"ס ומנהלת תכנית הסיוע למשפחות שחוו אובדן פתאומי. "אנחנו כואבים את כאבם של האבלים, מגיעים לנחם, מכינים אוכל ודורשים בשלומם. אחרי השבעה, האנשים מתפזרים. יש הנוהגים לעבור לצד השני של הכביש רק כדי לא להיפגש עם האבלים, כדי לא לשאול מה נשמע, כי אין את הפניות והמסוגלות לשמוע את התשובה. זו בדידות איומה.

"כשאנחנו מכירים אדם שאיבד מישהו קרוב, כדאי לנסות להקשיב באמת לצרכים שלו. לעצור לרגע ולשאול אותו – מה אתה צריך? איך אני יכולה להקל עליך? לפעמים שאלה אחת קטנה נותנת את התחושה שמישהו רואה אותי, מישהו מושיט לי יד. יכול להיות שאותו אדם יגיד – אני רוצה שתלווה אותי בדרך. אני רוצה שאוכל להתקשר אליך כשעצוב לי. לפעמים הוא יזדקק לסיוע מאוד פרקטי, למשל לאסוף את הילד מהגן פעם או פעמיים בשבוע. זו עזרה קטנה, כביכול, אבל עבורו זה עולם ומלואו".

מניסיונך, מה עוזר בדרך-כלל למשפחות השכולות להתמודד עם האובדן?

"יש משהו מאוד מערער באובדן פתאומי", מסבירה מרגו. "למעשה, בפני האנשים שאיבדו את יקירם עומדות שתי אופציות: להיכנס למקום של ייאוש, של אין בשביל מה להמשיך, ולהידרדר בתוך תהום בלי לצאת ממנה – לשמחתנו זה קורה למיעוט. רוב האנשים בונים לעצמם משמעות חדשה כדי לצאת מהמקום הזה ולהמשיך את החיים. כשיש לך משמעות, כשאתה מוצא את הסיבה לחיות, ככל הנראה תצליח למצוא את הדרך לחיות ולהגיע לשם. המשמעות משתנה מאדם לאדם: בשביל אחד המשמעות הגדולה היא הילדים שנותרו בבית והרצון לייצר משפחה שמחה ואוהבת, בשביל אחר המשמעות היא למנוע את המוות הבא ולהתנדב למניעת תאונות דרכים, למשל. העיקר זה למצוא משמעות חדשה לחיים, שבזכותה השמש תזרח בבוקר ויהיה לך בשביל מה לקום".

"החיים חזקים יותר מהכול", מסכמת טל במסר אופטימי. "הם מאלצים אותנו להתגבר ולהתמודד. האנשים שאני פוגשת ממשיכים לתפקד למרות כל הקושי והכאב, וזה מעורר השראה".

‍