חדשות, חידושים ועידכונים בניוזלטר של אלה

רוצים לקבל את הניוזלטר שלנו? מלאו פרטים
תודה רבה
הבקשה לא הגיעה... משהו לא תקין

לעזור לאנשים לגלות את הכוחות שבהם

מרכזי סיוע

העובדים הסוציאליים במרכזי הסיוע מלווים משפחות פגיעות שזה עתה התהפך עולמן. איך הם חווים את זה מהצד המטפל?

מְלֵאָה בִּמְטִילֵי עוֹפֶרֶת

הַתְּנוּעָה כְּבֵדָה,

נִמְשֶׁכֶת לְמַטָּה.

כַּפּוֹת הַיָּדַיִם מְבַקְּשׁוֹת

לָגַעַת בָּאֲדָמָה

לָנוּחַ עָלֶיהָ

לַעֲצֹם עֵינַיִם

וּלְחַכּוֹת שֶׁגַּם הָעוֹלָם בַּחוּץ

יַעֲצֹר...

שם פגשתי אותן, את המשפחות, כשהחיים נעצרים ובחוץ עולם כמנהגו נוהג. והן תמהות, איך זה ייתכן?! הרי עולמן רק עכשיו התהפך.

בשמונה וחצי השנים האחרונות הייתה לי הזכות להיות חלק מאחת מתוכניות משרד הרווחה וחלק מהתהוות של שירות. בשנים אלו, קם והתפתח מרכז הסיוע לנפגעי עבירות המתה בירושלים. לאחר חמש שנים, הפך המרכז להיות מרכז סיוע לאובדן פתאומי אשר נותן מענה למשפחות שחו אובדן כתוצאה מעבירת המתה, התאבדות או תאונת דרכים.

נחשפתי לתפיסה שהמדינה רוצה לעשות פעולות אקטיביות כדי לסייע לאנשים שחוו אובדן ולהנגיש להם את השירות. בפועל, זה אומר להתקשר באופן יזום, להגיע לביקור בית או להזמין למפגש במרכז הסיוע, להציע טיפול מסובסד מאד או ליווי רוחני, קבוצות תמיכה ועוד שירותים ופעילויות. הרגשתי נדיבה, ששולחים אותי למערכה ולא בידיים ריקות. אני מציעה למשפחות את עצמי, את הידע והניסיון שלי, אך לא רק אותם. באמתחתי היו מענים ממשיים ובעלי ערך רב.

בשנים אלה למדתי שנדרשת סבלנות. סבלנות אל מול שירות שמתפתח, סבלנות לכל אדם במקום בו הוא נמצא. כפי שאמרתי אינסוף פעמים וניסיתי להפנים בעצמי, לכל אחד יש את הקצב שלו, את הזמן שלו ואת הדרך שלו להתאבל.

אני חושבת כמה אני גדלתי בשנים האלו. לביקור הבית הראשון שאליו הלכתי, ביקשתי מהמפקחת במשרד הרווחה ורכזת הסיוע המשפטי להתלוות אליי. פחדתי לנקוש בדלת ולא לדעת את מי אפגוש שם ופחדתי שלא אדע מה לומר. מאז פגשתי משפחות רבות ועדיין לא תמיד ידעתי מה לומר. לא מעט פעמים הרגשתי שהמילים קטנות וחסרות משמעות ומה שבאמת היה חשוב זו ההסכמה שלי להיות ליד הכאב, העצב העמוק, האימה והכעס ולא להיבהל או להירתע ולמהר לנחם, כי אין נחמה.

המפגש עם האובדן הפתאומי היה מהמם. מהמם במובן של שוק. מכה מתחת לחגורה שמקבלים כשחשופים ולא מוכנים. פגשתי אובדנים במהלך חיי, אבל האובדן הפתאומי הוא ממש כמו שתמיד אומרים – מנפץ את החיים ואת תפיסות העולם. יכולתי לראות כמה פגיעות המשפחות שאני פוגשת, וגם עד כמה הן חזקות כשהן מוכנות לקבל את עזרתי, את היד המושטת אליהן. לא כל הקשרים נרקמו במהירות ולא עבור כולם היו משמעותיים באותה מידה, אבל כמעט תמיד היה שם משהו מיוחד, חזק. זה היה יכול להיות בשקט, בדיבור או בבכי.

יכולתי גם לראות תקווה. אנשים שגילו בתוכם כוחות שלא הכירו, אנשים שמצאו משמעות חדשה בחייהם, חלקם בהנצחה, בסיוע לאחרים או בבחירות חדשות שעשו. הרגשתי שחלק מהתפקיד שלי הוא להחזיק תקווה שהתבססה על הידיעה שהכאב לא יישאר תמיד כזה, הוא ישתנה, יהיה אחרת, לפעמים יותר ולפעמים קצת פחות.

מאת
ורד הירשפלד-יפת
תודה רבה לך!
אופס... משהו השתבש בשליחת התגובה. נסו שוב מאוחר יותר