חדשות, חידושים ועידכונים בניוזלטר של אלה

רוצים לקבל את הניוזלטר שלנו? מלאו פרטים
תודה רבה
הבקשה לא הגיעה... משהו לא תקין

"אנחנו פשוט צריכים להיות אנחנו, לשתף את ההתמודדות האישית שלנו, להיות שם כדי לשמוע ולתת כתף"

מרכזי סיוע

מערך המתנדבים של 'מרכז אלה', מפגיש בין בני משפחות המגיעים למרכזי הסיוע להתמודדות עם אובדן פתאומי. מתן מרגלית, ששכל את אביו לפני כ-30 שנה, מספר על תחושות ההעצמה המתעוררות בו בעקבות התנדבות כמלווה משפחות שכולות שמגיעות למרכז הסיוע.

במרכזי הסיוע של מרכז אלה, אנחנו פוגשים משפחות הנמצאות בתוך משבר גדול וכאב עצום, אולי הגדול בחייהם – אובדן פתאומי וטראומטי של היקר להם. אובדן זה מפר באחת את תחושת היציבות והביטחון שידעו והכירו לפני כן. העולמות הפנימיים והחיצוניים מתערערים והחיים נחצים לשניים; לחיים לפני ולחיים אחרי. חיים שלעולם לא יחזרו להיות מה שהיו.

רחל מלמד-איתן כותבת בשירה על תחושת הזרות בעולם, המצטרפת לחוויית האובדן:

"אני כבר לא מה שאתם

אני משהו אחר בעולם

השכול זורם בי בכל גופי

השכול ממלא את כל נימי נפשי

השכול הוא מרכיב עיקרי בדמי

וכך לעולמים"

הספרות המקצועית העוסקת בתחום האובדן והשכול מתארת את המשמעות הייחודית של מפגש בין אנשים שחוויית האובדן הפתאומי משותפת להם. אותה תחושת בדידות ו'נפרדות' מיתר החברה, כפי שמתארת מלמד-איתן בשירה, מקבלת מענה באמצעות מפגשים אלה שנעשים במסגרת קבוצת תמיכה או במסגרת התנדבותית.

במסגרת תכנית הסיוע של משרד הרווחה, הקמנו במרכז אלה מערך מתנדבים. למערך זה הצטרפו בני משפחות שחוו אובדן פתאומי טראומטי, שעברו את "מסע" ההתמודדות, מרגישים תחושת מסוגלות והינם בעלי כוחות נפש שמאפשרים להם להושיט יד ולסייע לבני משפחה חדשים שהצטרפו למעגל השכול.

ההתנדבות של בני משפחה שכולים מציפה כל פעם מחדש את הסיפור האישי. כדי לשמור על המתנדבים שלנו, לתת להם תמיכה ותחושת שייכות, הם נפגשים אחת לחודש למפגש הדרכה בהנחייתה של מלדה שלהב, מפגש המהווה עבור המתנדבים עוגן משמעותי ומקור תמיכה נוסף להתמודדותם האישית עם השכול.

המפגש בין המתנדב לבין מקבל הסיוע מהווה חיזוק עבור שני הצדדים:

חיזוק עבור המשפחות מקבלות הסיוע, אשר לעתים מבקשות לשוחח עם אדם אשר חווה חוויה דומה, מתוך ניסיון להקל על תחושת הבדידות וחיפוש אחר הוכחה כי הם אינם היחידים המתמודדים עם מצב זה. מתוך רצון ללמוד האם וכיצד אפשר להתמודד ולהיות עדים לאפשרות כי אכן ניתן להמשיך ולחיות.

זהו חיזוק גם עבור המתנדב, המבקש להוציא אל הפועל את ההבנות שנטעו בו, כי החיים נמשכים, כי יש בהם טעם ומשמעות. מתוך היכרות עם אותם המקומות החשוכים, עם פחד ואמונה כי לא ימצאו מוצא. מתוך הזדהות עם תחושת הבדידות, עולה הצורך ללוות את האדם האחר בדרכו ולנטוע בו תקווה, כי אפשר אחרת.  

ההתנדבות יוצקת משמעות חדשה לאובדן ומאפשרת יצירת קשרים חדשים משמעותיים. מתן מרגלית, מתנדב ב'מרכז אלה' ששכל את אביו בהתאבדות, מתאר באופן מרגש את משמעות ההתנדבות עבורו – מעבר לתרומה ולסיוע לאחר בזמנים קשים, המתנדב עצמו חווה תחושת מסוגלות והעצמה אישית.

"אבא שלי, מנחם מרגלית, עבר משבר אישי וזוגי שלא ידע כיצד להתמודד איתו. בנוסף, הוא הרגיש שהוא נכשל בכל דבר שהוא עושה, גם בעבודה וגם בחיים הפרטיים, אבל מעל הכל הוא פשוט הרגיש לבד. למרות שהיה מוקף באנשים שאהבו אותו, אב לשני בנים שהעריצו אותו, הוא היה לבד, בודד וכאוב, והפתרון היחידי עליו הוא חשב להפסקת הכאב, היה הפתרון הכי סופי שיש, ממנו אין חזרה – התאבדות.

אז נכון, ההתאבדות אמנם מפסיקה את הכאב עבור אותו אדם שביצע אותה. אבל במקביל, היא מתחילה מסלול כאב חדש שלא באמת נעלם עבור כל מי שנותר מאחור.

לא פשוט להיות בן של אב שהתאבד.

יש כל כך הרבה שאלות שנותרות ללא מענה – איך הוא לא חשב עלינו? למה לא היינו מספיקים בשביל שינסה להתמודד חזק יותר? למה הוא לא שיתף וביקש עזרה?

בילדותי קראו לי תמיד "מנחם הקטן". זה נורא הכעיס אותי ואפילו הפחיד אותי, כי לא רציתי להיות כמוהו, פחדתי להיות כמוהו, ובמקביל פשוט כל הזמן התגעגעתי. עד היום, 30 שנה אחרי, אני עוד מתגעגע.

עם השנים הבנתי שבין אם ארצה או לא... אני כמוהו. אבל זה ממש לא אומר שהבחירות שהוא עשה יהיו הבחירות שלי – להיפך, החלטתי שמסלול חיי יהיה שונה, שהוויתור האולטימטיבי שעשה אבא שלי יחייב אותי לא לוותר לעולם ולהילחם על הדברים שחשובים לי.

הרצון להתנדב וללוות משפחות שעוברות משבר דומה התעורר אצלי כשהפכתי לאבא בעצמי. עם האבהות, כל אותן שאלות שהיו לי כל השנים בתור ילד נהיו מבלבלות עוד יותר. אני זוכר שהסתכלתי על בני בכורי, יובל, ופשוט לא הצלחתי להבין איך מישהו יכול לוותר על לראות את ילדיו גדלים ולהיות לצדם.

השאלות נותרו ללא מענה, אך הן הובילו אותי ל'מרכז אלה', בו אני מתנדב כבר 3 שנים. בתחילת הדרך כמתנדב הייתי סקפטי בנוגע ליכולת שלי לסייע או לתמוך במישהו אחר, הרי אין לי שום הכשרה מקצועית ואינני איש מקצוע. אבל עם הזמן, ככל שנחשפתי לסיפורי התמודדות נוספים, גם של חבריי המתנדבים, שהפכו למשפחה ממש, וגם של משפחות אליהן הופניתי ממרכז הסיוע, הבנתי את מהות ההתנדבות.

אנחנו המתנדבים, לא אמורים להיות אנשי מקצוע. כאלו יש מסביב בשפע. אנחנו פשוט צריכים להיות אנחנו, לשתף את ההתמודדות האישית שלנו, להיות שם כדי לשמוע ולתת כתף. לא רק להגיד "יהיה בסדר" כמו שכולם אומרים, אלא להיות דוגמא חיה.

נהיה בסדר - לא מיד, לא מחר, אבל בסופו של דבר.

אנחנו מתמודדים, אנחנו מתחזקים, ואנחנו מחויבים להמשיך הלאה גם בשביל יקירינו שלא הצליחו לעשות זאת בעצמם, אבל בעיקר ומעל הכל, בשביל עצמנו.

ההתנדבות חשפה אותי לאנשים נפלאים ומיוחדים ובאותה מידה בה חיזקתי אחרים, כך יצאתי מחוזק בעצמי.

מוזמנים להצטרף למערך המתנדבים שלנו, כי את מה שקרה לא ניתן לשנות, אבל את מה שיקרה מפה והלאה... בהחלט כן".

מאת
עינב בן מאיר
תודה רבה לך!
אופס... משהו השתבש בשליחת התגובה. נסו שוב מאוחר יותר
חזרה