לילה של שקט, הגוזלים הקטנים שלי ישנים כמו מלאכים, בעלי במשמרת לילה (אח), ואני לבד.
יושבת ליד הקמין, בוהה באש הבוערת וחושבת: האם הנוף הפסטורלי הזה של השקט והרוגע הנפשי מתאר נכון את המציאות בה אני חיה? האם מי שמתבונן בי מזווית אחרת רואה אישה שלווה, שותה כוס קפה חם ליד האח , ומתפנקת עם קצת שקט בלי ילדים?
אז כמו בסרט, בואו נעביר אחורנית לתחילת הבוקר. יום רגיל, אחד מימי הקורונה. אמא לשלושה ילדים, רצה בבוקר לחבר את הקטן לשיעור הזום שלו, הקטנה לזום שלה, ומוודאת שהגדול אכן נמצא בשיעור בזום ולא משחק בטלפון! משאירה להם ארוחת בוקר מפנקת, ויוצאת לעוד מסע.
המסע של עובדת סוציאלית במרכז סיוע למשפחות שכולות בכפר כנא- בחברה הערבית. המסע מתחיל בנסיעה, לרוב ארוכה, בין כפר לכפר, מעיר אחת לעיר אחרת, ממשפחה שכולה שיושבת בה אלמנה צעירה יפת תואר, אשר זה עתה איבדה את בעלה בתאונת דרכים ויש לה שלושה קטנים (הדומים בגילם לילדיי- וכאן נכנסים לתמונה העברות ופחדים אישיים שלי כאמא), למשפחה ששכלה לאחרונה את בנה ברצח אכזרי, אשר המניע בו אינו ידוע וגם לא מי עולל מעשה כה נתעב!
חוסר אונים שורר אצל רוב בני החברה הערבית, שמתבוננים ברצח, רואים תמונות של מי שהלכו, וסופרים עוד ועוד משפחות נרצחים, יתומים ואלמנות
לחשוב בתהליך הנסיעה אל : מה יהיה שם, איזו משפחה אפגוש, מה מצבם כיום? האם זה לא מוקדם מדי להיכנס לביתם אחרי שבוע? הנסיעה "בתוך" האינטייק עם המשפחה: גם לו אני קוראת "נסיעה", שבה יש זהירות, הקשבה, קריאת מפה, גז וברקס, לשמור מרחק (קורונה, לא?) לתת מקום, לעלות הרים ולרדת לתהומות. והנסיעה בחזרה: לשחרר,לבכות, לשיר, לספר בטלפון, ועוד פעם לשיר ולשיר. כי הרי לא חשבתם באמת שנגמרו הנסיעות. מחכה לי בבית עוד נסיעה של אימהות, נסיעה במטבח, בבית, במשחק עם הילדים, בכביסה ועוד ועוד. הלילה עוד רחוק.
אני משתדלת להימנע מלשמוע חדשות ברדיו או בפייסבוק ככל הניתן, אך לצערי תמיד החדשות הרעות מגיעות ומהר מדי. בחברה בה אני חיה, החברה הערבית בישראל, אנחנו מנסים להתחבר עם הגל המודרני של החיים פה בארץ, ויחד עם זאת לשמור על ייחודינו כתרבות ערבית, שיש בה המון, אבל המון תכונות חיוביות של אהבה, חמלה, נדיבות, עזרה לאחרים והתגייסות בשעת משבר. אבל, לאחרונה הולך ומתפשט גל של אלימות בלתי נשלטת ושל רצח בלתי נתפס. נשק יש בכל מקום, כעס לא חסר, וסכסוכים מעלים כהרף עין את הזעם. שליפת נשק וירייה אחת יכולות לסיים חיי משפחה שלמה.
כעס אוכל את משפחות הנרצחים : מי אתה שתסיים את חיי בני?! כעס אוכל את החברה הסובבת-למה אין מעצור?! וכעס רובץ בלב כל אזרח ערבי : איפה המשטרה?! השאלה איפה המשטרה מתחילה באיפה היו כשהנשק הוברח ונקנה, איפה היו כשהיו המון ניסיונות של ירי בלילות השקטים, ואיפה הם כיום בשביל לפענח את הרצח! אוזלת היד של המשטרה אף פעם לא מובנת בעיני המשפחות והחברה בכללותה, כי ניתן בהשוואה פשוטה לראות שכשנרצח/ת בחור/ה יהודי/ה הרצח לרוב מפוענח והרוצח נשפט! חוסר אונים שורר אצל רוב בני החברה הערבית, שמתבוננים ברצח, רואים תמונות של מי שהלכו, וסופרים עוד ועוד משפחות נרצחים, יתומים ואלמנות. תחושה של כאוס ואובדן שליטה קיימת ביחס למחזיקי הנשק, כנופיות הפשע וסוחרי הנשק והסמים- הרי אין אכיפה ואין עונש, אין דין ואין דיין, וכך הם צוברים עוד ועוד כוח אל מול הרוב חסר האונים.
כל המחשבות האלו, ועוד חששות למיניהן, האם בעלי יסיים את משמרת הלילה ויחזור הביתה עייף בנסיעה, יגיע בשלום מבלי שחס וחלילה תקרה לו תאונת דרכים? והאם כשאני תולה את הכביסה בלילה על גג הבית לא אפגע מכדור תועה? אי אפשר לא לחשוב כך כשהמציאות בה אנו חיים היא כזו. האם אני אהיה הנרצחת הבאה? ויספרו את משפחתי עם עוד משפחות? האם ילדיי יקבלו טיפול במרכז סיוע? האם והאם והאם...
לשבת מול הקמין, עם כוס קפה ושקט עוטף מסביב, ולא – אני לא חושבת על לילה רגוע וספר טוב, אלא על סערת הרגשות שאני מצויה בה. אולי כך, תוכלו להבין אותי ואת עובדות מרכז הסיוע בכפר כנא, ומה עובר עליהן, אחרי יום עבודה ארוך...
