מרכז הסיוע מלווה משפחות שחוו אובדן פתאומי כתוצאה מתאונות דרכים, התאבדות ורצח. הוא מציע טיפול – פרטני, זוגי, משפחתי. טיפול בילדים, בתרפיות, אומנות, דרמה, מוזיקה ובעלי חיים, ליווי רוחני וגם קבוצות תמיכה. המשפחות מקבלות השתתפות בהוצאות אבל וסיוע משפטי בהליכים משפטיים.
בסמוך לאובדן, אנחנו מגיעות לבית המשפחה ופוגשות כמה שיותר בני משפחה יחד. הפגישה עם משפחה שחוותה שבר כה נוראי היא מטלטלת, קשה, מציפה וגם מרגשת, מפני שאין לנו יכולת להחזיר את האדם האהוב שאבד, והרבה פעמים יש תחושה של חוסר אונים גדול אל מול האובדן הכבד, אך אנחנו כן יכולות לעזור בהתמודדות.
אפשר לדבר רבות על העבודה המקיפה המערכתית והמעמיקה של מרכזי הסיוע. אך רציתי לספר על התערבות ייחודית שאנחנו עושות – התערבות משפחתית.
לא נכתב הרבה על התערבות משפחתית ראשונית בטיפול במשפחה באובדן, אך במהלך שנות העבודה במרכז, רכשנו ניסיון בתחום.
מהי בעצם התערבות משפחתית?
אספר לכם דרך סיפור.
בשעת לילה מאוחרת, מתיישבים בגינת המשפחה. במרחק 2 מטר, עם מסיכות. לפני כחודש, בתם הבכורה שמה קץ לחייה בבית. ההורים מבקשים שנשב יחד ונשוחח על האובדן. הם לא מצליחים לעשות זאת לבד, זה כואב מדי.
לפעמים רק בנוכחות איש מקצוע ניתן לומר דברים שחוששים לומר. הילדים הצעירים אוזרים אומץ ומשתפים במחשבות שמלוות אותם מאז האובדן. בפחדים, בקושי להתרכז. בשאלות על המוות
אני יושבת עם ההורים והאחים.
בשלב הראשון אני שואלת – היכן כל אחד היה כאשר שמע את הבשורה הקשה. האם היה לבד? או יחד? מי סיפר להם? כמה זמן לקח להם עד שהגיעו הביתה? כל אחד מספר את סיפור הבשורה שלו בתורו. כך, לאט לאט, כל אחד נותן את החלק שלו בפאזל עד שנוצרת התמונה המלאה, עבור כולם.
אחר כך עולים זיכרונות, איזה קשר טוב היה לה עם אחיה. איך היא עזרה לאחות הקטנה בשיעורי הבית, איך הצליחה לשמח את אמא שלה בבדיחות ובהומור. איך היא אהבה לבשל.
ואז עולות השאלות, איך לא ראינו כמה היא סבלה, האם יכולנו לעשות משהו אחר, למה זה קרה דווקא לנו.
המשפחה יושבת יחד ומשתפת בכאב. פתאום שומעים דברים שלא ידעו, איך האח הזה היה לבד ברכב כששמע את הבשורה, ואיך עברה הנסיעה הארוכה שלו הביתה, איך האחות הזו שוחחה עם המנוחה באותו הבוקר ומה הן אמרו אחת לשנייה. הכול מקבל משמעות אחרת.
במפגש השני אני מבקשת מהם להביא חפצים שמסמלים את הקשר שלהם עם הנפטרת. זאת פגישה כואבת ומרגשת, עם הרבה בכי ושתיקות. מביאים חפצים יומיומיים, שמסמלים את האהבה שהייתה ביניהם, את הקירבה המשפחתית. לרגע מרגישים כאילו שהיא עדיין איתנו, יושבת בין האחים שלה ומחייכת.
לפעמים רק בנוכחות איש מקצוע ניתן לומר דברים שחוששים לומר. הילדים הצעירים אוזרים אומץ ומשתפים במחשבות שמלוות אותם מאז האובדן. בפחדים, בקושי להתרכז. בשאלות על המוות.
אני בעיקר מדברת איתם על תהליך האבל, שיש לו זמן וקצב משלו. ששונה אצל כל אחד, שיש סגנונות התמודדות שונים . בתהליך האבל יש הרבה רגשות שאנחנו נעים ביניהם. אני מספרת להם שהם בעצם לעולם לא נפרדים ממנה, היא נשארת בתוכם בנוכחות אחרת משהייתה. לפעמים כדי לשמור על קשר נאחזים בחפץ חומרי כמו הכורסה שעליה אהבה לשבת, חפצים אישיים שלה . עד שהקשר הופך להיות סימבולי וחי בתוכם.
צריך תנאים כדי להתאבל. צריך נוכחות של אנשים קרובים שאיתם ניתן לדבר. מישהו שמקשיב.
אני משקפת את הכוחות של המשפחה, היכולת לשבת ולשתף ברגשות, היכולת שלהם לתמוך זה בזה - בכל פעם שמישהו בכה, אחד אחר ניגש אליו וחיבק אותו.
התערבות משפחתית שונה מטיפול משפחתי , היא קצרה וממוקדת. מתמקדת באובדן ובצורת ההתמודדות של המשפחה איתו. היא מתרחשת בסמוך לאובדן ויש בה מרכיבים של עיבוד טראומה.
זהו שירות חשוב של מרכז הסיוע, שלא ניתן במקומות אחרים. יש הרבה מטפלים מוכשרים, אך לא לכולם יש את היכולת לשבת עם משפחה בשעת אבל ולהכיל את עוצמות הכאב והצער שלאחר האובדן, האובדן הפתאומי.
אני מרגישה זכות גדולה, להיות בצוות מרכזי הסיוע, בשביל ולמען המשפחות ברגעיהם הקשים.
