חדשות, חידושים ועידכונים בניוזלטר של אלה

רוצים לקבל את הניוזלטר שלנו? מלאו פרטים
תודה רבה
הבקשה לא הגיעה... משהו לא תקין

על התנדבות, נתינה וחיבור אנושי בין הולנד לישראל

הקהילה ההולנדית

ריאיון עם מישל ווסטשטיין, שהתנדבה במרכז אלה בעשר השנים האחרונות. מה היא למדה מהשהות בארץ? איזה חלקים בפועלה היו קשים במיוחד? איך התחושה לסכם פרק שכזה? התשובות בכתבה.

במשך עשר שנים, מישל ווסטשטיין לקחה חלק פעיל בהתנדבות אינטנסיבית למען מרכז אלה בירושלים. זה התחיל עם מזיגת קפה וביקורי בית, והמשיך להנחיה החודשית ב"בוקר הקפה" בבית בארט. כעת, מישל ובעלה סיימון עתידים לחזור הביתה להולנד, ורגע לפני שזה יקרה, שוחחנו איתה על חוויותיה מתקופה זו.

מישל, כיצד הגעת לאלה?

"לרגל 25 שנות הנישואין שלנו, נסענו סיימון ואני לארץ, חזרנו לירח הדבש שלנו, כאשר גם אז הייתה ישראל היעד שלנו. כשטיילנו בארץ עלתה בנו המחשבה שאולי נרצה לשהות כאן לפרק זמן ארוך יותר. זה לא משהו שהגיע משום מקום. סיימון ואני גרנו בחו"ל, היינו בעלי אוריינטציה מאוד בינלאומית, היה לי עניין מיוחד בישראל עוד מילדותי המוקדמת. ילדינו היו עצמאיים ואנחנו עדיין היינו נמרצים וחיוניים, כך שהנסיבות היו נכונות עבורנו. שמעתי על פועלה של אלה למען ניצולי שואה דרך אמצעי התקשורת וזה ממש משך אותי. לכן יצרתי קשר ובהדרגה התחלתי להתנדב בעמותה. סיימון בינתיים החל לעבוד ב'עלה', שנקראת כיום 'עדי'".

מה ידעת על ישראל?

"אני באה מתחום החינוך. בשנים שלפני בואנו לארץ עבדתי כיועצת בבית-ספר. בהולנד, יועץ הוא אדם שמעביר הרצאות אורח של חומרי לימוד שונים. במקרה שלי, השיעורים היו על יהדות וישראל. מטרתם הייתה לעזור להכיר בתחושות אנטישמיות בילדים מוקדם ככל האפשר, כי כך ניתן עדיין להילחם נגדן".

מה עוד לימדה אותך שהותך בישראל?

"אני מרגישה שהעבודה שלי פה העשירה אותי מאוד, נתתי הרבה, אבל קיבלתי עוד יותר. עבדתי עם קבוצה ייחודית של אנשים שכולם חיו חיים מלאי אירועים, שרדו את המלחמה, הגיעו לישראל ועזרו לבנות את המדינה. דור החלוצים. זו הייתה זכות לשמוע ולהקליט את חוויותיהם ולהתקרב כל כך לאנשים האלה. הסיפורים שלהם מעוררים בך ענווה.

בנוסף, הקשישים נתנו לי דוגמא נהדרת כיצד להזדקן. לאורך השנים כולנו נצטרך לעשות חושבים ונצטרך להחליט כיצד להמשיך את החלק האחרון. אנו יכולים לבחור ב'מריר או טוב יותר'. למרות האבדות האדירות שסבלו והאכזבות שעברו, הקשישים שהכרתי בחרו ב'טוב יותר'. הם משדרים חיוביות ומחבקים את מה שיש להם. משפחה, מערכות יחסים, אהבה, אלה הדברים החשובים בחיים. כל שאר השאיפות הן ברות חלוף.

לבסוף, קיבלתי גם נקודת מבט אחרת על הולנד במהלך המלחמה ואחריה. בהולנד עדיין יש תחושה של 'חייל-כתום', במובן של 'לא הצלחנו להציל את כולם, אבל עשינו כמיטב יכולתנו'. אני כבר לא רואה את זה ככה".

האם היו צדדים קשים בעבודה?

"בעבודה עם קשישים, יש התמודדות רבה עם המוות. אנשים רבים שהכרתי בעבודה מתו במהלך העשור האחרון. זה מצער, זה קשה ועצוב, אבל אני נושאת אותם איתי בלב".

גרת בישראל בוויזה התנדבותית שלא חודשה, ועכשיו את צריכה ללכת.

"זה סוף מטורף. הרשויות כנראה מעדיפות מתנדבים המגיעים לישראל לתקופה קצרה ואינם משתלבים בחברה. קשה להבין את זה מכיוון שיש מחסור בכוח אדם ואנחנו לא עולים למדינה כסף, אבל הם אולי חוששים שנשאר פה סתם. זו מעולם לא הייתה התוכנית. כעת יש לנו נכדים והיינו רוצים להיות סבים וסבתות פעילים. בזכות הילדים והנכדים אנחנו לא נכנסים לחור שחור, עדיין יש לנו למה לצפות".

מאת
לאונטין פרמן
מנהלת תוכן
תודה רבה לך!
אופס... משהו השתבש בשליחת התגובה. נסו שוב מאוחר יותר
חזרה