חדשות, חידושים ועידכונים בניוזלטר של אלה

רוצים לקבל את הניוזלטר שלנו? מלאו פרטים
תודה רבה
הבקשה לא הגיעה... משהו לא תקין

לדעת להעריך את הרגע הזה

המכון הטיפולי

רוב הזמן אנחנו עסוקים במרדף אחר השלמות, מפחדים שאי שם בחוץ נמצא דבר טוב יותר ממה שיש לנו. כך, תקועים במרדף אין סופי, אנו מפספסים את הרגע. כשנבין שאין שלמות אמיתית ונקבל בהבנה את חוסר השלמות שבעולם - נוכל להיות חופשיים יותר

מיד כשעבר הלילה שבו אנו מברכים את הסדר, מסובים לסדר, מקדמים אותו ומזמנים אותו לחיינו, באופן פיסי ובאופן סמלי, הקשתי קושיה בדבר היותו של חג הסדר גם חג החירות. בשביל שתהיה חירות צריך שיהיה סדר. וסדר, עם כל הכבוד לפסח, מתחיל קודם כל בראש.

אז נתחיל בסדר הפשוט. זה שזורקים בו דברים ישנים שאין בהם צורך יותר, שנתקעו בחיינו וכרגע ממלאים את הארונות והמגרות וסותמים את ארון הכניסה. דברים שקטנים עלינו, ישנים עלינו, מכבידים עלינו, ומונעים מאיתנו להיות עם מה שאנחנו צריכים עכשיו.

פאולו קואלו ניסח את זה היטב בשירו "סגירת מעגלים":

"תמיד חשוב לדעת מתי מסתיימת תקופה בחיים.
אל תתעקש להישאר בה מעבר לזמן הנחוץ,
כי תפסיד את שמחת העתיד שיבוא.
סגור מעגלים,
סגור דלתות,
סגור תקופות בחיים,
חשוב לתת לרגעים שהסתיימו לפרוח ללא חזרה
אי אפשר לחיות בהווה תוך כדי געגועים לעבר.
אי אפשר להמשיך לשאול, למה?
מה שהיה היה,
תן לעבר ללכת,
להשתחרר ממך...
לא תוכל להיות תמיד ילד,
ולא תוכל להיות מתבגר לנצח,
לא תוכל להמשיך לעבוד בארגון שאינו מעוניין בך עוד,
ולא תוכל להמשיך בקשר שנכנס למבוי סתום עובדות ומעשים חולפים,
צריך לתת להם להיעלם...
לכן, חשוב להיפרד מזיכרונות,
להחליף בית,
לקרוע ניירות,
לזרוק מסמכים...
שינויים חיצוניים מסמלים תהליכים פנימיים של התגברות על הקשיים.
לשחרר, ולהשתחרר.
בחיים צריך ללמוד להפסיד ולזכות.
צריך להעביר דף ולחיות רק מה שיש לנו בהווה.
העבר....עבר ואיננו עוד.
אל תצפה שיחזירו לך אותו,
אל תצפה שיזהו את מעלותיך,
אל תצפה להכרה ותודה על מעשיך.
אם אתה מסתובב בחיים ומשאיר "קצוות פתוחים" למקרה ש...
לעולם לא תוכל להשתחרר ולחיות את היום בהנאה…"

אבל, קל להגיד וקשה לעשות. כל כך קשה לנו לשחרר דברים גם אם אין לנו צורך בהם עוד. יש לזה כמובן סיבות רבות, אחת מהן היא הנחמה שיש בהיאחזות בדברים. לצורך הבנת ההיאחזות אדבר במאמר זה על שני מושגים: "פומו" לעומת "וואבי סאבי".

פומו הוא הפחד לפספס, Fear Of Missing Out, והוא נחשב לחרדה חדשה יחסית המאפיינת את העידן הנוכחי. לפני הקורונה התייחסו לפומו כאל מגיפה עולמית. יש המסווגים אותו לסוג של חרדה חברתית, אבל המאפיינים העיקריים של פומו נובעים מהמידיות בהעברת המידע. בעצם, אנו מוצפים במידע אם נרצה ואם לא, והיכולת שלנו להשוות מידע כיום היא אינסופית. אם נרצה פיצה, תמיד תהיה עוד פיצרייה. אם נרצה לטייל, תמיד יהיה מקום יותר יפה, ואם נרצה מקצוע יהיו אינסוף אפשרויות. המחשבה ששם, מעבר לפינה, באינסטגרם, בפייסבוק, יש יותר יפה, יותר טוב ויותר זול משגעת את בני המין האנושי. הפחד לפספס מתאפיין בכמה רבדים:

1. בכך שאנחנו לא ממש כאן. אנחנו שם. כלומר, אנחנו עוד לא שם אבל אנחנו רוצים להיות שם. כי שם יותר נוצץ ויותר יפה. וכשהגענו למקום שאליו היינו בדרך, נצטלם שם לשנייה בשביל להעלות את זה לאנשהו, וגם כשנצטלם לא נהיה כאן, אלא נהיה שם, בעיניים של מי שיראה את זה לרגע. הרגע שלנו מתפספס כל הזמן. הוא כל כך חמקמק מטבעו, ממילא הוא עתיד להתפספס, אבל בחסות הפומו אנחנו מדלגים עליו בכניעות ובהסכמה מבלי לחוות אותו באמת ורצים במעגל אינסופי לרגע הבא, שיתפספס גם הוא.

2. ריבוי האפשרויות והמחשבה שיש יותר טוב, גורם לנו לשכוח שאין באמת דבר כזה יותר טוב. נכון, יש יותר זול או יותר גדול. אבל היותר זול יהיה בהכרח יותר טוב? בחסות הפומו אנחנו נשאבים לאשליה שיש איפשהו את המושלם ואם רק נתאמץ עוד טיפה או נלך לשם, נגיע אליו. וזאת אשליה משום שאין דבר כזה מושלם. יש רק את מה שנכון לנו באותו הרגע, אבל הרגע כבר היינו פה והלכנו לשם.

3. התוצאה הבלתי נמנעת היא שאנחנו נשארים הרבה פעמים בלי כלום. עם רדיפה בלתי מפסקת אחרי המשהו היותר טוב ויותר יפה שכבר יגיע. ואם לא אז עדיף כבר בלי כלום.

4. ותוצאה נוספת היא שנאחז בכל מה שיש לנו ונתקשה לשחרר. בגדים, עיתונים, תמונות והרגלים. הכל נחזיק קרוב אלינו. גם את זה לא ממש לבשנו והרגשנו, ולכן גם את זה לא נרצה לפספס.

אנחנו בעידן השפע, ועם האשליה שהוא אינסופי, הפומו הוא כמעט בלתי נמנע. אנחנו כל כך עסוקים בריבוי התפקידים שיש לנו, אנחנו אוהבים להעמיס על עצמנו, לג׳נגל מפה לשם ולרוץ במבוך אינסופי שלעולם לא נגמר.

אם אין לנו, עצם האפשרות שיכול היה להיות לנו, כואבת כל כך וגורמת לנו להרגיש את הפספוס בעצמות.

כאן נכנס המושג החמקמק וואבי סאבי. לא, זה לא שם של מנה חדשה במסעדה החדשה במרכז החדש שאפשר להזמין בוולט, בתן ביס או ישירות מהמסעדה, תבחר איפה יותר זול ויותר מהיר, אחרי שתשווה את התמונות מהאינסטגרם.

זה מושג הלקוח מהתרבות היפנית והשורשים שלו מגיעים עמוק לתוך ההיסטוריה של האנושות. המשמעות שלו היא בדיוק ההפך מפומו. וואבי סאבי היא השקפת עולם המתרכזת בקבלת הארעיות וחוסר השלמות. וואבי קשור ליופי שבפשטות, וסאבי מתייחס לזמניות, לנבילה, לאופן שבו ההזדקנות משנה את המראה של הדברים. המשמעות של שני הדברים ביחד קשורה לאסתטיקה ברמה הגבוהה ביותר. לא רק למה שאנחנו רואים אלא בעיקר לאיך שאנחנו רואים: הצורה הבלתי מושלמת והזמנית של הדברים הפשוטים. ספרים שלמים נכתבו בנושא ומתקשים להסביר זאת, ובמיוחד לנו, בני תרבות המערב. אני נחשפתי למושג דרך הציור היפני- סומי-אה-  ציור מינימליסטי אשר מתאר בעיקר תחושה באמצעות משיכות מכחול. אחת הדרכים ללמוד אותו היא על משטח מיוחד אשר נמחק לאחר השקעת שעות בתרגול שלו. אין תוצאה. לכן, אין צורך לשאוף לשלמות. עצם התרגול, עצם העשייה והנוכחות שלו ברגע הזה, בידיעה שהוא יחלוף ולא יישאר ממנו דבר, כל כך משחררת. אין במה להיאחז ולכן גם אין צורך בשלמות. לפעמים משיכות המכחול יוצרות עלה מושלם והוא יעלם במהרה. לפעמים לא וזה גם בסדר. האסתטיקה היפנית דוגלת בחוסר השלמות ובארעיות. בספל התה הפגום מעט, כשהפגם שלו יוצר את צורתו המיוחדת והבלעדית. (המידע על וואבי סאבי לקוח מתוך הספר: "וואבי סאבי החוכמה היפנית, למצוא שמחה בדברים הקטנים", מאת בת קמפטון).

העבדות שלנו היום בעולם השפע נמצאת ברדיפה אחרי השלמות, והחופש הוא בשחרור שלה. הסדר האמיתי הוא לדעת להבחין מה אנחנו באמת צריכים ומה יש לנו כאן, ברגע הזה. בשביל להכניס קצת מזה לחיינו, בעצם צריך לדעת לקבל את חוסר השלמות שיש בנו, באחרים ובעולם. לקבל את חוסר השלמות של הרגע הזה, מתוך הבנה שהרגע הזה הוא כל מה שבאמת יש לנו וללמוד להכיל את המחשבה שיש באמת כל כך הרבה אפשרויות, אך רק אחת מהן נמצאת באמת ברגע הזה.

מאת
מאיה שליב
עו"ס ומטפלת CBT
תודה רבה לך!
אופס... משהו השתבש בשליחת התגובה. נסו שוב מאוחר יותר