מולי להד פיתח גישה רב ממדית להתמודדות עם מצבי דחק ומשבר. על פי המודל לאנשים קיים מגוון רחב של דרכי התמודדות ובכל אדם קיים הפוטנציאל להתמודד בעזרת כל האופנים. עם זאת, כל אדם מפתח דפוס התמודדות הייחודי לו אשר התפתח אצלו בשל נסיבות חיים. המודל נקרא גש"ר מאח"ד ומתייחס לשבעה סגנונות התמודדות: גוף, שכל, רגש ,משפחה, אמונה, חברה, דמיון.
האמונה שייכת למימד הרוחני של האדם, לתחום החיפוש אחר טעם החיים וסדר היקום. האמונה מעניקה משמעות למצוקה ולסבל. התקווה חיונית להישרדות. חשוב לחזק את התהליך הפנימי הקשור למערכת
ערכים, לאמונה דתית ולביטחון עצמי ולחיפוש משמעות.
בהתייחס לגישה זו ארצה להרחיב על ערוץ האמונה בעבודתי עם משפחות דתיות:
- אשמה וחמלה: אחת הנקודות שעולות אצל בן משפחה קרוב שחווה אובדן עוסקת בשאלה - האם יכולתי להציל אותו? האם יכולתי לעשות משהו שימנע את המוות? השאלה הזו, המציפה כל כך, גורמת לבני המשפחות לחוות תחושת אשמה וקושי רב עם עצמם, היא עשויה להוביל לתחושות של כעס, חוסר אונים ותסכול. המוות מפגיש למעשה עם חווית חוסר שליטה על המציאות. אני מוצאת כי בעבודה עם משפחות בעלות אמונה דתית, תפיסת המוות נחווית לעיתים כגזרה משמיים כך שלאדם הפשוט לא הייתה יכולת השפעה על האובדן ולכן הוא יכול לחוש כלפי עצמו יותר חמלה. כך לדוגמא, אמא אשר ביתה נהרגה בתאונת דרכים, אמרה לי: "אני כל כך עצובה וכואב לי, אני בוכה בלילות, אבל יודעת שה' איתי, יודעת שזה ממנו ושהוא יתן לי כוח."
אב אשר בנו התאבד, אמר לי בכאב: " עשינו מה שיכולנו, אנחנו לא מבינים את דרכי האל, אבל מאמינים שה' יתן לנו כוח להתמודד".
נראה שהאמונה במקרים הללו מרככת במעט את רגשות האשמה והכעס ומסייעת בהתמודדות ובמתן חוסן. לצד זאת, ישנם בני משפחה המפנים אצבע מאשימה כלפי מעלה: "כיצד הוא (אלוקים) עשה לנו את זה", "למה כך נגזר עלינו" ובכך הם יכולים לחוות למעשה משבר אמוני.
- קהילה: קהילתיות היא גם כן מאפיין בולט בהתמודדות עם האבל אצל משפחות אלו. בימי השבעה הבית נראה כמרקחה, אנשים מכל הקהילה מתגייסים ומביאים ארוחה חמה, עוגה או שתיה. כמו כן, יש מנין לתפילה כשלוש פעמים ביום לצורך אמירת קדיש, כך שלמשפחה יש פעמים רבות תחושה של תמיכה, חום והגנה. הקהילתיות עשויה לשכך מעט את תחושת הבדידות שבאובדן ולתת נחמה. לצד זאת, יש משפחות שהקהילתיות מאיימת עליהם ולא נוחה עבורם מכיוון שלא מתאפשר להם להתכנס באבלם. הם חווים לעיתים מבטים לא נעימים בבית הכנסת, בשבתות ובחגים ולא יכולים להימנע מתחושה שמסתכלים עליהם בעין בוחנת ומרחמת. במקרים של מוות כתוצאה מהתאבדות, חווית הסטיגמה והבושה גדלה והמשפחות חוות קושי כפול של אובדן וצורך בהסתרה. בקהילות חרדיות בשעה שחבר בקהילה חווה מקרה התאבדות של קרוב משפחה, הוא גם זקוק להגנה מפני הקהילה שעליה היה רגיל להישען בעת צרה. הסטיגמה והרכילויות כעת מופנים כנגדו והקהילה החמה שהיה שותף לה הפכה לשיפוטית. מקורבן של הנסיבות הוא הופך לנאשם הנאלץ לשלם את מחיר הבושה על מעשה שלא הוא ביצע.
- רוח ונשמה: חווית הקשר עם הנפטר מעסיקה רבות את בני המשפחה. אומנם לנפטר אין נוכחות פיזית במציאות אך הקשר עם נוכחותו הנפשית והרוחנית מתקיים ביום יום. משפחות בעלות אמונה דתית, מקיימות למעשה קשר עם הנפטר דרך תפילות, אמירות קדיש, אזכרות ושיעורים לזכרו של הנפטר. בנוסף, למשפחות יש מציאת נחמה ומשמעות בעשיה למען הקהילה, הקמת גמ"חים (ארגוני חסד) וכן בהכנסת ספר תורה. העיסוק בפעילות לזכרו של הנפטר עשויה להניע את בן המשפחה האבל לתחושת ערך ומשמעות וכן לתחושה של חיוניות והמשכיות. בנוסף, משפחות אלו מאמינות כי קיים עולם הבא וגן עדן אליו מגיעות הנשמות, הידיעה כי המוות אינו סופי ושקיימת המשכיות לנשמה יכולה לתת שלווה ורוגע לבני המשפחה.
- טיפול: בקהילות שמרניות, קבלת טיפול מאיש מקצוע בעקבות אובדן, עלולה להתפרש כחוסר אמונה דתית מספקת וישנה בושה ואשמה סביב הפניה לטיפול. בנוסף, טיפול נתפס לעיתים כדרך התמודדות לא לגיטימית המעידה על מצב קיצון. הסטיגמה בהקשר של פניה לטיפול מקשה על היכולת לסייע למשפחות אלו ולתת להם את המענה הנכון עבורם. במידה והמשפחות כן מעוניינות בטיפול, הן נוהגות לבקש שקליניקת הטיפול תהיה במקום מרוחק מהקהילה ושאנשי המקצוע לא יהיו מהקהילה עצמה כדי לשמור על מקסימום חיסיון.
לסיום, המוות אינו מבחין בגיל, בדת, במעמד חברתי, במגדר, במגזר ובשפה. כעובדת סוציאלית במרכז הסיוע אני פוגשת אנשים שונים בשברם ובכאבם, אשר נמצאים על פי התהום. המפגש שנוצר הוא אנושי , נוגע, כואב ומחבר עד שקולות הרקע מיטשטשים ונשאר מין לב פועם אל לב. המפגש הקרוב מתאפשר כשאני מוכנה לפשוט מעצמי את הידע המוקדם והביקורתי ולפסוע בעדינות למרחב של האחר, לכבד, לתת מקום ופשוט להיות. בעבודתי במרכז הסיוע התנסיתי בעבודה עם מגזר בעל אמונה דתית. העבודה עם מגזר זה חשפה אותי מצד אחד לשוני הקיים בתפיסת המוות וההתמודדות עימו ומצד שני לאנושיות הפשוטה החוצה מגזרים ושפות. אני חשה זכות לעבוד בתחום זה עם משפחות אלו ואחרות ומרגישה כי הלמידה שלי היא אינסופית, מעניינת, מאתגרת ומרגשת.
