חדשות, חידושים ועידכונים בניוזלטר של אלה

רוצים לקבל את הניוזלטר שלנו? מלאו פרטים
תודה רבה
הבקשה לא הגיעה... משהו לא תקין

ימי הקורונה וחרדות

המכון הטיפולי

כמעט שנה אנחנו חיים באי ודאות מתמדת ובצמצום של אפשרויות" התנועה וההרגלים שלנו. אנחנו חווים חוסר שליטה על בסיס יומי. ודווקא מקורות התמיכה שלנו והשגרה שלנו, אשר תומכים בתפקוד ומסייעים לנו, לפעמים מתרחקים מאתנו בגלל הסגרים הארוכים."

מי את חרדה, ולמה באת?

כמו כל דבר אחר בחיים, בשביל להתמודד או לטפל במשהו צריך קודם כל להבין אותו. זה נכון במיוחד כשאנחנו מתמודדים עם חרדה.

במקור שלה, חרדה היא רגש טבעי ובלתי מזיק, חלק מקשת רגשית עשירה השייכת במקורה לרגש הליבה פחד. רגש הליבה פחד מכיל עשרות גוונים של רגשות, החל מלחץ, דרך חשש ומורא ועד לאימה ובעתה. פחד עצמו הוא אחד ממספר מצומצם של רגשות ליבה אשר חוקרים מאמינים שהם משותפים לכל בעלי החיים. הם קיימים מאז ומתמיד והתפקיד שלהם בחיינו הוא לעזור לנו לשרוד. חוקרים שונים בתחום חקר הרגשות בפסיכולוגיה, חלוקים בדעותיהם לגבי כמות וסוג רגשות הליבה, אולם קיימת הסכמה כי יש בסביבות שישה רגשות ליבה עיקריים:

  • גועל- במטרה שלא נורעל
  • כעס- בכדי שנוכל לשמור על הגבולות שלנו מפולשים
  • שמחה/אהבה- בכדי שנוכל לטפל טוב באחרים בסביבתנו
  • עצב- בכדי שנוכל לגייס עזרה בשעת מצוקה
  • סקרנות- בכדי שנוכל לחקור את סביבתנו ולהתפתח
  • פחד- בכדי שנוכל לשמור על עצמנו מפני סכנות

הרגש עצמו כולל שני חלקים: ההרגשה הפנימית  והביטוי של הרגש (אמוציה) . הרגש מכיל את המידע על מה נחוץ לנו, וגם מתבטא החוצה בדרך שתסייע לנו להשיג את מה שאנחנו צריכים. למשל עצב יתבטא בבכי, אשר יזוהה על ידיי הסביבה ויגייס אנשים לסייע לנו.

כאמור, כל אחד מרגשות הליבה הללו קיים אצל כל בעלי החיים. דמיינו לכם ארנבת הולכת בשדה, מלקטת עשב לארוחת הצהריים. היא תרגיש גועל נוכח ריקבון או פטריה רעילה, ותדע להתרחק ממנה. ומול תזוזה של עלים בשיח שמולה היא תקפא מיד, בכדי שאם מדובר באריה הוא לא ירגיש בה. אולם, כאשר התזוזה שמולה תהפוך לאריה ממשי , היא תברח במהירות הבזק ותעלם מהאופק.

השלב הראשון בהתמודדות עם חרדה, היא ההבנה של מהי חרדה. חרדה היא תגובה השרדותית  אוטומטית וחדה לסכנה שלא קיימת כרגע במציאות

היא יכולה לעשות את זה, בזכות בלוטת האמיגדלה שנמצאת במוח שלה, אשר מקבלת מידע מיידי מהחושים- על דמות שנתפשת כמסוכנת-  ומגיבה בהפרשת הורמונים קורטיזול ואנדרנלין. ההורמונים  זורמים במחזור הדם היישר ללב, שם הם מזרזים את קצב הלב , משם לריאות אשר מדביקות את קצב הנשימה,  דרך הקיבה בכדי לפנות את כל מה שמיותר ומכביד על המהירות הנחוצה בשביל לשרוד,  ולבסוף לידיים ולרגלים אשר זקוקות לאנרגיה מהירה בכדי לברוח או להילחם בסכנה באופן מיידי, עם כוחות שעד לפני שניה היו נראים בלתי אפשריים.

ומה לנו ולארנבת בשדה אתם שואלים? כבני אדם התפתחנו בשנות אבולוציה ארוכות ופיתחנו תובנה, מודעות וקשת רגשית עשירה מאוד. עם זאת, רגשות הליבה קיימים אצלנו בדיוק כמו אצל בעלי החיים ותפקידם הוא אותו תפקיד: לשמור עלינו בחיים ולדאוג שנשרוד. במקום הזה, האמיגדלה היא אותה אמיגדלה ומגיבה באותו אופן גם אצל בני האדם. אך במקום בו התפתחה מודעות ותובנה, האמיגדלה לא הדביקה את הפער, ואינה יודעת להבדיל בין סכנה אמיתית במציאות כמו אריה שקופץ מהשיחים, לבין סכנה שאינה מתרחשת כעת במציאות, כמו מחשבה על אריה או זיכרון של אריה או טיול בספארי שמוזמן לחודש הבא. מבחינת בלוטת האמיגדלה שלנו, ברגע שהסכנה נקלטת בתודעה, וכל עוד לא הוכח אחרת, האמיגדלה תגיב אליה בדיוק באותה הדרך כאילו היא נמצאת במציאות כאן ועכשיו.

חרדה עלולה להתפתח לבעיה בשני מקומות:

  1. כאשר אנחנו מתקשים להבחין בין סכנה אמיתית שקיימת מולנו כעת, לבין סכנה תאורטית . אמנם בכל חרדה קיימת אפשרות שתהיה סכנה אמיתית. אבל תגובת האנדרנלין המיידית מכינה אותנו להתמודד מול סכנה שמתרחשת עכשיו, ואירוע תאורטי שאינו מתרחש עכשיו, לא נוכל לטפל בו, במיוחד לא כשהגוף שלנו מוצף באנדרנלין ומוכן להסתער או לברוח מאריה,     שלא קיים כרגע. בכדי להתמודד עם אירוע עתידי מסוכן או אירוע מהעבר , דרוש סט כלים אחר לגמרי, שעיקרו התארגנות מחשבתית ורגשית מול אותו אירוע. אבל דבר אחד משמעותי קורה לנו תחת מתקפת אנדרנלין: הדם זורם למטה, לכיוון הגפיים, ודווקא לראש יזרום פחות.
  2. חרדה תהפוך לבעיה גם כאשר אנחנו מקבלים את התגובה האוטומטית שלנו כאישור לכך שקיימת סכנה אמיתית. אנחנו נבהלים מהדבר המוזר הזה שקורה לנו בגוף, ומסמנים אותו כמסוכן. כלומר: חרדה הופכת לבעיה כאשר היא כשלעצמה, עם התופעה הגופנית שלה, נתפשת כאיום, כאישור לכך שמשהו באמת לא בסדר ועלול לקרות או לסכן אותנו. הסכנה הופכת להיות החרדה עצמה.

אנשים רבים נבהלים מהסימנים של האנדרנלין בגוף. דפיקות הלב המהירות, קוצר נשימה, כאבי בטן אשר במצבים של רמות גבוהות של אנדרנלין יביאו להתרוקנות הקיבה והמעי על ידיי שילשולים או הקאות, צרבות (אשר נגרמות מכך שחומצות מהקיבה עולות למעלה), כאבי שרירים מתוך שנויים בלחץ הדם, כל אלה ועוד הם תופעות נורמליות של אנדרנלין. כל עוד אנחנו מבינים את זה ומקבלים את זה, הכל בסדר, זה לא ילחיץ אותנו ובטח לא יסכן אותנו.  אנדרנלין אינו מזיק. למעשה, הוא נחוץ לנו בכדי לשרוד. תנחשו מה מזריקים לאדם שנמצא בדום לב פתאומי? אנדרנלין! מה קורה לאצן בתחרות? או לחייל בטירונות? או לשחקן על במה? כולם יהיו חדים ומהירים בזכות האנדרנלין.

אך אם לא נבין זאת, נחווה את מתקפת האנדרנלין כסכנה, אשר בתורה תגרום להפרשה של...נו טוב, אנדרנלין. וכך נמצא את עצמנו בלופ של חרדה על חרדה שעלול להמשך ימים ולהחוות כתופת אחת גדולה.

אם כך, בעצם השלב הראשון בהתמודדות עם חרדה, היא ההבנה של מהי חרדה. חרדה היא תגובה השרדותית  אוטומטית וחדה לסכנה שלא קיימת כרגע במציאות.

קיימים שני גורמים אשר משפיעים על התפתחות החרדה: הראשון הוא אירועי העבר שלנו, למשל טראומות מוקדמות או זכרונות מחוויות קשות מהילדות, אשר לרוב משאירים סימן , וישפיעו על הדרך בה נחווה את המציאות. זה מסביר למה דבר מסויים יחווה כמאיים אצל מישהו אחד, בעוד אצל אחר כלל לא. הדבר השני הוא עוצמת הלחצים בהווה.

הסביבה שלנו מלאה בדברים מעוררי חרדה-  דברים אשר מצביעים על פוטנציאל להתפתחות אירועים מסוכנים לנו: אי ודאות, מצבים של חוסר שליטה, תגובות מוגזמות ולא מותאמות ועוד ועוד. זה נכון תמיד, ונכון במיוחד כאשר העולם כולו מתמודד עם איום חדש ולא מוכר, הקורונה. מאז פרצה הקורונה חלה עליה חדה בקרב הסובלים מחרדה. לא רק הקורונה עצמה, כמחלה בלתי ידועה, אלא בעיקר דרך ההתמודדות איתה , הוא כר פורה להתפתחות תסריטי אימה. כמעט שנה אנחנו חיים באי ודאות מתמדת ובצמצום של אפשרויות התנועה וההרגלים שלנו. אנחנו חווים חוסר שליטה על בסיס יומי. ודווקא מקורות התמיכה שלנו והשגרה שלנו, אשר תומכים בתפקוד ומסייעים לנו, לפעמים מתרחקים מאתנו בגלל הסגרים הארוכים.

בצורה פרדוקסלית, חרדה מתגברת ככל שננסה להרגיע אותה או להימנע ממנה, ויורדת רק כשנבין שמדובר באזעקת שווא, כלומר שאנחנו לא תחת סכנה מיידית. ככל שננסה להמנע מלהיות חשופים לגורם הנתפס כמאיים ומסוכן , נעסוק בהרגעות למיניהן, דווקא אז המוח שלנו יקבל מסר כי ניצלנו בזכות ההמנעות וההרגעות, ובאמת קיימת סכנה אמיתית . זה יפחית את החרדה לטווח קצר, כי לא נהיה מול הגורם המאיים, אך לטווח ארוך החרדה תגבר ותתחזק. הסגר עצמו מונע מאיתנו לחזור לשגרה רגילה ומחייב אותנו להיות במצב ארוך מעורר ומגביר חרדה.

אז מה בכל זאת ניתן לעשות?

כשעולה חרדה, אנחנו רוצים לעשות, לברוח או להילחם. אבל מה שבאמת יוריד את החרדה זה לעשות פחות. לבדוק עם עצמנו האם אנחנו בסכנה מיידית. אם כן, לא מדובר בחרדה אלא בפחד ונכון לנו להילחם או לברוח מהסכנה ולהציל את חיינו. אך אם לא, אם אין כרגע סכנה , גם לא נוכל לטפל בה. כל מצבי הספק, אי הודאות וחוסר השליטה, שהם מצבים מעוררי חרדה, הם מצבים שיש לקבל אותם כמצבים בלתי נעימים, אך לא בהכרח מסוכנים.

ואם אתם מוצאים את עצמכם בעיצומה של התקפת חרדה, תגידו לעצמכם- זאת חרדה, זה אנדרנלין. תבדקו אם יש סכנה מיידית בסביבה. אם אין, אז הכל בסדר. המוח שלכם מגיב מצויין, מערכת האזעקה עובדת היטב, רק שאין כרגע סכנה. אזעקת שווא. וככל שתגידו את זה, האמיגדלה תגיב פחות לאירועים מסוג זה.

 

מאת
מאיה שליב
עו"ס ומטפלת CBT
תודה רבה לך!
אופס... משהו השתבש בשליחת התגובה. נסו שוב מאוחר יותר
חזרה