סיפורה של רות נטר, ניצולת שואה שמצאה את הקול שלה מחדש
רות נטר מקרינה חיוניות ורוח צעירה, כך שקשה להאמין שהיא בת 87 ומאחוריה מסע חיים מורכב כניצולת שואה. הסיפור שלה מעורר השראה ומלמד על יכולתה המופלאה של הנפש להשתקם, להיבנות מחדש ולמצוא את הקול האישי – גם בעשור התשיעי לחיים. "לקח לי שנים להבין שהבעיות שלי קשורות לשואה", היא מספרת. "בהתחלה חשבתי שזה לא קשור כי הייתה לי 'שואה לוקסוס', לא הייתי במחנה ריכוז וכולם היו נחמדים אלי".
רות, ילידת הולנד, הופרדה מהוריה בגיל שלוש וחצי, בעיצומה של מלחמת העולם השנייה. היא נשלחה להסתתר אצל משפחה לא יהודייה וזכתה ליחס חם, אבל לא באמת הבינה למה היא שם. "יום אחד הגיעה דודה מאוד נחמדה, לקחה אותי לטייל עם מזוודה קטנה והבובה שלי ונסענו לאיזה כפר קטן. הגענו לבית גדול עם גינה ומשפחה חביבה, ואז היא נתנה לי חיבוק והלכה. אני נשארתי שם ולא ממש הבנתי מה קורה. אף אחד לא הסביר לי למה אני שם. גרתי איתם במשך שנה, ואז הורי שהסתתרו ליד הגבול הבלגי, ביקשו מהמחתרת להעביר גם אותי לדרומה של הולנד. כולם ציפו אז להתקדמות בני הברית לתוך הולנד והורי חששו שחזית הלחימה תפריד בינינו. ושוב לא סיפרו לי כלום: האבא שגרתי איתו לקח אותי לחווה עם חצר גדולה, נתן לי חיבוק והשאיר אותי שם עם המשפחה החדשה, שם נשארתי שנה נוספת".
גם הם היו נחמדים?
" כן, מאוד. אבל הגעתי אז למסקנה שאני כנראה ילדה מאוד רעה מפני שכל הזמן מעבירים אותי ממשפחה למשפחה ללא הסבר, בזמן שילדים אחרים נשארים אצל הוריהם. לכן החלטתי שמעכשיו אהיה ילדה נהדרת ומקסימה כדי שלאף אחד לא תהיה סיבה לסלק אותי. כל מה שיבקשו אני אעשה, ולא אגיד לא על שום דבר. זה הנזק הגדול שנגרם לי בעקבות התקופה הזו – חוסר ביטחון מוחלט, והידיעה שאני צריכה להיות הכי טובה בכל דבר והכי נחמדה, אחרת לא יהיה לי בית. במלחמה זה אולי עזר לי, אבל בחיים האמיתיים זה בעייתי".
הצלחת לצאת מזה?
"כן, אבל זה לקח שנים, רק אחרי גיל חמישים, אחרי טיפול, הצלחתי להבין שאני מתמודדת בצורה לא נכונה עם בעיות החיים. מאוד קשה לשנות את ההרגלים האלה, זה כבר מולחם בראש שלך, זה אוטומטי. נעזרתי בטיפול במרכז אלה, ועם השנים למדתי לא להגיד כן לכל דבר, לחשוב אם אני רוצה או לא רוצה, ואם אני לא רוצה – לסרב. עדיין קורה שאני אומרת כן כשאני רוצה להגיד לא, אבל התקדמתי, אני בסדר".
בסיומה של המלחמה רות התאחדה עם ההורים שלה. כיום היא אישה פעילה, אלמנה מזה 16 וחצי שנה, אמא לשתי בנות, סבתא ואף סבתא רבתא. היא מתגוררת בבנימינה ומספרת את סיפורה בפורומים שונים, לוקחת חלק בטקסים ואף השתתפה בסרט על ילדים שהוסתרו שצולם בהולנד, לשם הוטסה במיוחד. "פתאום אני סחורה מבוקשת", היא צוחקת. לאחרונה, בסופו של יום בו היא מתארת שהרגישה "על הפנים", היא כתבה שיר. השיר משקף התמודדות ייחודית עם הזקנה – לא בהכנעה אלא בחיוך, בהומור ובמודעות חדה. רות לא מסתירה את הקושי, אבל מסרבת לתת לו לנהל אותה.
אתמול הַזִּקְנָה קפצה עלי
והיא מכבידה מאוד.
ביקשתי בנימוס לרדת ממני
להניח לי, אבל היא בשלה.
"טוב לי אצלך", היא טוענת
"הסעות חינם, דם למציצה"
ואני עייפה, בקושי עולה במדרגות
עם הנוסעת הסמויה הזאת
שאיש לא רואה אותה
רק אני מרגישה בה.
ניסיתי לנער אותה לכל הרוחות
אך היא לפתה את צווארי בחוזקה.
נחתי כדי שיהיה לה משעמם
ותחפש לה בית מעניין יותר.
אבל היא אוהבת אותי, כך היא אומרת
ולא תעזוב אותי לעולם.
