קבוצת תמיכה ייחודית לאנשים שחוו אובדן פתאומי, משלבת שיח אישי ומוזיקה. מנחי הקבוצה חוו בעצמם כאב דומה
במרכז אלה בירושלים מתנהלת קבוצת תמיכה ייחודית בליווי מוזיקה, המיועדת לאנשים המתמודדים עם אובדן פתאומי בעקבות תאונת דרכים, רצח או התאבדות. בימים אלה מנחי הקבוצה, נבות בן ברק ודרור שקד צאליק מזמינים חברות וחברים חדשים להצטרף לקבוצה. בשיחה פתוחה הם מספרים איך התגלגל הרעיון לשלב מוזיקה בקבוצה, איך מתנהלים המפגשים, וגם על ההתמודדות האישית שלהם עם מוות פתאומי: בנו של דרור שם קץ לחייו בהיותו בן 19, ואביו של נבות נהרג במהלך טיול בחו"ל בהיותו בן 71.
איך נולדה קבוצת התמיכה הייחודית הזו?
"לפני שהגעתי למרכז אלה עבדתי בהדסה עין כרם במחלקות אונקולוגיות כמוזיקאי רפואי", מספר נבות. "זה מקצוע שיצרתי ביחד עם חבר נוסף – זה כמו ליצן רפואי, אבל מוזיקאי. הסתובבנו במחלקות עם הכלים וניגנו לאנשים. משם הגעתי גם לליווי הרוחני ולהנחיית קבוצות. את דרור פגשתי כשהבן שלו התאבד. הוא הגיע לליווי אצלי, והיה לנו חיבור מאוד חזק מהרגע הראשון. שנה אחרי שסיימנו את הליווי, הוא התחיל להתנדב במרכז אלה. באותו הזמן חיפשתי מנחה שינחה איתי ביחד קבוצה חדשה, מישהו הציע לי לנסות את דרור ומאז אנחנו מנחים את הקבוצה ביחד".
איך המוזיקה משתלבת במפגשים?
"אנחנו מנגנים שיר בתחילת המפגש ושיר נוסף בסיום", מסביר נבות. "זה מעין טקס כניסה ויציאה שמבדיל את המרחב של הקבוצה מהיום-יום האינטנסיבי שכל אחד מהמשתתפים מגיע ממנו. בדרך כלל אנחנו בוחרים שירים שעוזרים לנו לעשות את המעבר הזה – משהו עדין, שמזמין להיכנס פנימה. כשאתה מכוון לתדר העמוק הזה, אנשים מתחילים להוציא החוצה את מה שיושב עליהם".
ובין לבין?
"מדברים. בדרך כלל יש משתתף אחד שפותח ומביא משהו, ואז מגיבים אליו. זה פשוט מתגלגל במשך שעה וחצי, ושיר הסיום מתחבר בדרך כלל לדברים שעלו במפגש. אני בוחר אותו תוך כדי המפגש".
"הזכות שלי כמלווה היא לתת קרן אור"
דרור, שמנחה את הקבוצה בהתנדבות ביחד עם נבות, מספר בגילוי לב על האובדן האישי שחווה ועל הדרך שעבר ממטופל למנחה קבוצה: "אני אדם מאוד טיפולי", הוא מספר. "אני שר במקהלות כבר שנים. מאז שהתגרשתי, שזה המשבר הראשון של חיי, נכנסתי לעולם המוזיקה שהוא עולם של ריפוי מבחינתי. מייד אחרי האובדן נכנסתי לקבוצת תמיכה ולליווי רוחני במרכז אלה, שם הכרתי את נבות".
מתי זה קרה?
"לפני שבע שנים, בסוכות. בני נועם ז"ל היה אז בן 19. הוא היה מתמודד נפש והייתה לו תקופה טובה, מעין רנסנס שנמשך כחצי שנה – תקופה של תפקוד מלא וחיות, ואז זה קרה. טסתי לחו"ל כשהוא היה בחזקתי. הרגשתי בטוח לחלוטין לנסוע, לא היה לי שמץ של מושג שהחג הזה יסתיים אחרת. בסוכות הוא עלה על פסי רכבת וסיים את חייו". בדיעבד, הוא אומר, דווקא התקופה הטובה הייתה רמז לבאות: "אני שומע את זה הרבה מהורים שמשתתפים בקבוצות. כשהילד חזק, זה קורה. כי צריך כוחות נפש לזה".
איך אתה מרגיש כמנחה קבוצה מול אנשים שחוו אובדן דומה לשלך?
"רק בהתחלה של הקבוצה אני מספר על השכול האישי שלי, ואחר כך אני ממשיך כמנחה. אם שואלים שאלות ספציפיות אני עונה. הזכות שלי כמלווה היא לתת קרן אור, להראות איפה אני אחרי תקופה מסוימת. כשהמשתתפים בקבוצה מדברים אני מרגיש את זה בדי.אן.איי שלי, כי חוויתי את זה על בשרי. הם מדברים על הכאבים הכי כמוסים שלהם, על דברים שהם לא יכולים להגיד בחוץ, למשל – כשמגדלים ילד מתמודד נפש, מה יותר קל, כשהוא חי או כשהוא הולך? כי כשהוא הולך יש המון כאב, אבל גם סוג של הקלה. אלה דברים שיכולים להיאמר בקבוצה. מצד אחד הם יודעים שאני מבין אותם, ומצד שני הם רואים איך אדם יכול לבחור בחיים משמעותיים לצד הכאב. זה אדם שחווה את מה שהם חוו, והוא בונה את עצמו מחדש וחי חיים משמעותיים, יוצר, שר וממשיך הלאה לצד השכול. זה דורש מאמצים, זה לא מובן מאליו, כי הרצון האמיתי כשזה קורה הוא לסגור את הדלת, לכבות את האור ולא לחיות".
"זה מזעזע לך את כל החיים"
לפני כשלוש שנים, גם נבות הצטרף למשפחת השכול הפתאומי. "אבא שלי נהרג בטיול בנפאל בגיל 71", הוא מספר. "הוא תמיד היה בקטע של ספורט אקסטרים וכולנו ידענו שיבוא יום וזה יגיע. זה היה מוות פתאומי עם כל המאפיינים, ומצד שני זה לא לגמרי הפתיע אותנו. זה הפתיע ולא הפתיע, וזה גם לא שיתק אותי ולא הפריע לי להמשיך בעבודה שלי. להיפך, הרגשתי שהוא עשה לי 'השתלמות מקצועית', עכשיו אני באמת יודע מה מרגישים".
כמי שחוו אובדן פתאומי ומכירים את הסיטואציה מזוויות שונות – מהי החשיבות של קבוצת תמיכה במקרים האלה?
"אתה חי את החיים שלך ופתאום נכנס מישהו מהצד ומערער לך את כל החיים", אומר נבות. "זה המאפיין המיוחד של המוות הפתאומי, זה מגיע לך מהצד, אתה אף פעם לא רואה את זה וזה מזעזע אותך. ואז אתה מייד מתחיל איזשהו משא ומתן מול המציאות. בהתחלה יש את השלבים ה'מפורסמים' של האבל, ההכחשה והכעס וההתמקחות, ואז אתה צריך להסכים שהסיפור הזה קרה וללמוד להתהלך עם הסיפור הזה בעולם. אני נושא את השכול הזה אצלי, בתוכי, בתוך ביתי ומשפחתי, אבל יש גם את רשות הרבים. שם נכנסת הקבוצה, ששמה אותך עם אנשים שכל אחד מהם עבר חוויה דומה לשלך. כולם יודעים בדיוק על מה אתה מדבר כשאתה אומר, למשל, שאתה לא ישן. זה בעצם מאפשר את המיזוג הזה בין רשות היחיד לרשות הרבים, וזה כמו גשר שמאפשר לאנשים לשאת את הסיפור שלהם בתוך העולם הגדול. זה מעין מרחב מוגן שמאפשר להם להתאמן בלשתף את הסיפור שלהם, את ההתמודדויות השונות שלהם, ולקבל תמיכה ואוזן קשבת. זה הכוח של הקבוצה".
לפרטים והרשמה לקבוצת התמיכה בליווי מוזיקה יש לפנות לאביה – 050-3117994
