למה קשה לנו "לחזור לעצמנו" למרות הפסקת האש
עם החזרת החטופים החיים והחללים, מלבד רן גואילי שכולנו מצפים ומייחלים להשבתו, הוכרזה הפסקת אש וכולנו חיכינו לרגע בו נוכל סוף סוף לנשום. ציפינו לתחושת הקלה, אולי אפילו אופוריה – קיווינו שהגוף והנפש, ששהו במשך תקופה ארוכה במתח קיצוני, ישתחררו באחת. בפועל, המצב הנפשי והגופני של רבים מאיתנו לא עומד בציפייה. למרות שהמציאות החיצונית השתנתה, מערכת ההפעלה הפנימית שלנו עדיין מכוונת למצב חירום: המוח האנושי מכוון אבולוציונית לזהות סכנות, והוא מתקשה לזנוח באחת את תחושת הכוננות התמידית. הדריכות שהוחזקה למשך זמן רב כל כך, לא נעלמת ברגע.
מציאות מעבר: בין חירום לשגרה
אחרי שנתיים של התגייסות רגשית וחברתית, כולנו מצויים במעין "מציאות מעבר". לאורך המלחמה פעלנו בתוך שגרה ברורה של חירום, תוך עשייה אקטיבית ומלאת משמעות – כל אחד בדרכו. ואז, כמעט בבת אחת, זה נעלם. חלק מהפעילות חזרה במידה מסוימת, אך עבור רבים נוצר חלל, בור שנפער. לא ברור מה אמור למלא אותו עכשיו, ובעיקר קשה להבין איך לחזור לתפקוד רגיל כשהגוף והנפש עדיין לא שם.
סימנים של "היום שאחרי"
המציאות הטראומטית, גם כשהיא משתנה, משאירה חותם עמוק. הסימפטומים הגופניים הם האחרונים להירגע, והם משפיעים ישירות על הרגש ועל החשיבה. יתכן שגם אתם מרגישים חלק מהסימפטומים הבאים –
- קושי להבין מה עושים עכשיו, לאן ממשיכים מכאן.
- תחושת ייאוש או חוסר משמעות.
- תחושה שהכול אפור, מדשדש, חסר טעם.
- תחושת בדידות אחרי חודשים של ביחד.
- תחושה של כאוס, קטיעה של המציאות שהכרנו לפני כן וקושי להתמודד עם המציאות החדשה.
- פגיעות גדולה מאוד, מעין ואקום פנימי שמשאיר חלל ריק וכואב.
סימנים אלה לא מצביעים על חולשה – מדובר בתגובות טבעיות למערכת שנמצאת בדריכות זמן רב, ופתאום נדרשת להתאים את עצמה למצב חדש.
לקבל את הקושי ולחשב מסלול מחדש
חשוב להכיר בכך שהמצברים התרוקנו. שחיקה, עייפות, תסכול, אובדן אנרגיה – כל אלה טבעיים ומתבקשים. לצד קבלה של התחושות האלה, רבים מרגישים צורך לחשב מסלול מחדש. בדומה לתקופת הקורונה, שאחריה אנשים רבים שינו את סדרי העדיפויות שלהם בחיים, החליפו מקצוע או הגדירו מחדש במה חשוב להם להשקיע – כך גם עכשיו. יתכן שתקופת המלחמה שינתה את נקודת המבט שלנו על עצמנו, על המשפחה, על העבודה ועל החיים עצמם – וזו הזדמנות לחשוב על כל זה מחדש.
שיקום ותקומה – האמנם?
עבור חלק מהאנשים השימוש במילים "שיקום" ו"תקומה" מורכב: הם מרגישים שהמעבר חד מדי, מהיר מדי, שהמילים האלה כמעט מוחקות את הכאב שלהם. רבים חוו טראומות, אובדנים ופגיעות עמוקות, וכשנדמה שכולם מסביבם המשיכו הלאה, הנפש שלהם עדיין כואבת. חשוב לשים לב לכאב הזה מתוך הקשבה אמיתית למי שעדיין נמצא שם, ולהתנהל ברגישות.
לאט לאט, ביחד
החזרה לשגרה איננה קו סיום, אלא תהליך של לימוד מחדש. אנחנו לומדים איך לחיות ביחד בשגרה לא לגמרי מוכרת, איך לצמוח מתוך הכאב, איך לגלות שוב משמעות. בהדרגה נגלה, כפרטים וכחברה, דרכים חדשות להמשיך קדימה. לא מדובר במחיקה של מה שהיה, אלא בבנייה עדינה של חיים חדשים מתוך הכרה בכאב ובפגיעות, בקצב שהנפש מסוגלת להכיל.
