קרובות משפחה של חטופים מספרות על ההתמודדות מאז החטיפה, ועל קבוצת התמיכה שהפכה עבורן לעוגן
על רקע התפתחויות מדאיגות וללא בשורה כלשהי בנוגע למועד חזרת החטופים, ממשיכים בני משפחותיהם להיאבק למענם ולהתמודד עם הכאב, האובדן וחוסר הוודאות שמלווים אותם מאז השבעה באוקטובר. כחלק מהפעילות של מרכז אלה על רקע המלחמה, הוקמו מספר קבוצות תמיכה לקרובי וקרובות משפחה של החטופים מהמעגל השני והשלישי ולחברים הקרובים. שתיים מהמשתתפות סיפרו לנו על המשמעות של קרבה משפחתית לחטוף, על ההתמודדות הנפשית ועל התמיכה שמעניקה להן הקבוצה.
נעמי הברון היא בת דודה של עדי שוהם, שבעלה טל שוהם נחטף לעזה. "בשבעה באוקטובר נחטפו הרבה בני משפחה שלי מצד אחד, ונרצחו בני משפחה מהצד השני. בימים הראשונים חשבנו שכולם חטופים, ואז התחילו להגיע העדכונים, אחד אחד. באו להודיע לנו שדודה שלי לילך נרצחה, בזמן שישבנו שבעה על בעלה תרי. היה המון חוסר ודאות, לא ידענו מה קורה עם הקרובים שלנו והכול התערבב".
מה את זוכרת מהתקופה הזאת מבחינה רגשית, מבחינת ההתנהלות היומיומית?
"רגשית, זה היה כאוס מוחלט. כשבת הדודה שלי עדי שוהם ודודה שלי שושן שוחררו, ושאר בני המשפחה חזרו חוץ מטל, הייתי לראשונה אופטימית כי דיברו על השלבים הבאים של העסקה. ואז הפסקת האש קרסה, ובפעם הראשונה בחיים חוויתי התקף חרדה. פתאום לא הרגשתי את הידיים, היה לי קשה לנשום. כשחזרו אלינו שישה מתוך שבעה בני המשפחה שנחטפו הרגשתי מן התעלות רוח – וואו, אנחנו כמעט שם, אבל אחרי זמן מה מבינים את המשמעות של שישה מתוך שבעה".
מה היית רוצה שאנשים יבינו לגבי המשפחות המורחבות של החטופים? מה לא תמיד רואים מבחוץ?
"לא כולם מבינים את המורכבות. אנחנו נמצאים בין המעגל של האוכלוסייה הכללית שחווה את זה כטרגדיה אבל לא מרגישה את זה באופן אישי, לבין המעגל של בני משפחה שחווים את זה בכל שנייה בחיים שלהם והסבל שלהם גדול. מצד אחד גם אנחנו בסבל, ומצד שני הייתי אומרת לעצמי – איזו זכות יש לי להתלונן כשבת דודה שלי מתמודדת עם ילדים שהם פדויי שבי ואבא שלהם עדיין שם? איזו זכות יש לי לדבר על עצמי? איזו מן פגיעה כבר יש לי? אמנם איבדתי דודה ושני דודים שהייתי מאוד קרובה אליהם, אבל איך אני יכולה להסתכל על בני דודים שלי שהתייתמו מאב או משני הוריהם ולהגיד משהו על הקושי שלי?"
הקבוצה מסייעת לך בהתמודדות?
"הקבוצה משמעותית ועונה בדיוק על מה שחיפשתי, אז קודם כל תודה למרכז אלה ובאופן ספציפי למנחות קרן ורונה שעושות עבודת קודש. מה שנפלא בקבוצה זה שאת יכולה להגיד מה שאת מרגישה. לפני שנפגשנו חששתי שהם עלולים לשפוט אותי. יש לי ארבעה ילדים קטנים, גרתי אז בצפון והרגשתי שאני פחות מעורבת יחסית למשתתפים האחרים. אבל בקבוצה מקבלים כל מה שתגידי, כמעט אף פעם לא הייתה תגובה ממישהו שנשמעה כמו ביקורת. יש קבלה אמיתית ויש הרבה הזדהות עם דברים שנאמרים שם, וזה נפלא כי מחוץ לקבוצה קשה להרגיש את זה".
הקבוצה ממשיכה להיות רלוונטית עבורך גם מאז שטל חזר?
"כן, אנחנו נשארים 'משפחות חטופים' גם כשהם חוזרים. זה משהו שטבוע כבר באישיות, זה חלק מההיסטוריה האישית. אנחנו עדיין מתמודדים עם מה שהיה ואני יודעת שזה נכון לא רק לגבי המשפחה שלי שהיא גם משפחה שכולה, אלא גם עבור אלו שכל המשפחה שלהם חזרה בחיים. כשטל חזר הסיפור של המשפחה שלנו כביכול נסגר, אבל בעצם הוא לא נסגר. עבור טל, האנשים שהיו איתו בשבי הם כמו אחים. עבורנו, אנחנו מכירים את הקרובים של החטופים באופן מאוד אינטימי. אי אפשר לסגור את זה ולחזור לחיים כשעדיין יש שם אנשים. גם משפחות אחרות של חטופים שחזרו ולכאורה הכול בסדר אצלם לא מפסיקות לפעול, אפילו ביתר שאת כי יש את אשמת הניצולים: אצלי הוא חזר, אבל מה עם האחרים? אז יש את התחושה שצריך להמשיך בעשייה, ויש גם את התחושה שקרה משהו וזה יישאר איתי. גם אנשים שלא מפתחים פוסט טראומה, זה יישאר איתם. זה משהו שמשנה אותך לכל החיים".
דינה בר סתוי היא דודתו מצד האב של עידן שתיוי שנרצח בשבעה באוקטובר וגופתו מוחזקת בעזה. "אני מחוברת מאוד לדלית, אמא של עידן. שיחת הטלפון הראשונה במשפחה הייתה אלי", היא מספרת. "בהתחלה לא הבנו מה קורה, התחלתי להתקשר לכל מיני חברים במשטרה וכל הזמן אמרתי לה – אל תדאגי, הוא תיכף יתקשר, הכל בסדר. בערב כבר הבנו שהסיפור לא פשוט. אי אפשר להסביר את הטירוף של הימים הראשונים, היינו בלחץ, חוסר ידיעה, חוסר ודאות, בלבול. התעסקנו רק בזה, ערב ערב ישבנו אצל דלית וניסינו לאסוף מידע, ואף אחד לא דיבר איתנו, בטח לא בימים הראשונים".
אחרי כמה זמן עודכנתם שמדובר בחטיפה?
"רק אחרי שלושה חודשים קיבלנו ידיעה רשמית מהצבא שהוא חטוף, אבל כבר אחרי יומיים שלושה אמרתי לגיסתי – הוא חטוף אבל זה עידן, הוא ייצא. בחלומות הכי גרועים שלי לא חשבתי שזה ייקח כל כך הרבה זמן. אחרי שנה, ב-7.10.24, הודיעו לנו שעידן נרצח והגופה שלו בעזה. כשהודיעו לנו זה נעשה קשה יותר, לכי תתמודדי עכשיו עם שבעה, בלי לוויה. אחי (אלי, אביו של עידן, ע.ר) לא היה מוכן לקבל את זה. עד עכשיו הוא מסרב להאמין, הוא אומר שהבן שלו חי. זה קושי של כולנו, אין כמעט אף אחד במשפחה שבטוח במאה אחוז במידע שקיבלנו. אבל אני אומרת כל הזמן – אם יהיה לנו נס, יהיה לנו נס. בינתיים אנחנו צריכים להתמודד עם המצב הנתון, עד שיחזירו אותו. עד שיחזירו את כולם".
היה לך איזשהו קונפליקט לגבי המקום שלך במאבק? כשמצד אחד את לא משפחה גרעינית ומצד שני את מרגישה מאוד קרובה רגשית?
"לא היה קונפליקט, היה לי ברור שאני לגמרי בפנים, ואני בטוחה שגם אם לא היה לי אחיין חטוף הייתי הולכת לכיכר ומצטרפת למאבק. לא הייתי מוותרת על אף אחד מהמדינה שלי גם אם זה לא קרוב משפחה. אני יודעת שיש הרבה אנשים שעושים הכול למען החטופים בלי שום קשר משפחתי, אבל הקשר המשפחתי נותן כאן משקל והמעורבות הרגשית מאוד גדולה. אני לא בת עשרים ואני משתתפת בהפגנות ובצעדות, ואני כל הזמן אומרת שעידן עוזר לי ללכת".
איך קבוצת התמיכה מסייעת לך בהתמודדות?
"בלי קבוצת התמיכה של מרכז אלה לא הייתי מחזיקה מעמד. אני כל כך מוקירה ומעריכה את המקום הזה שמאפשר לי להיות עם אנשים שמבינים מה אני אומרת, גם אם אני לא מדברת. יש בקבוצה הכלה, חיבוק, חום, תמיכה, זו פשוט משפחה. אם לא היה לי את זה, אני לא יודעת איך הייתי עומדת על הרגליים. מחוץ לקבוצה אני כמעט לא מדברת עם אנשים, כי אף אחד לא יכול להבין מה אני מרגישה. זה מורכב עבורי, לדבר על עידן עם אנשים. הוא היה כמו בן בשבילי, גדל איתי ביחד. היינו מאוד מחוברים. פעם מישהו אמר לי – אבל זה לא הבן שלך, זה אחיין שלך. אז מה? זה אסון שקרה בבית שלנו. אנשים לא מבינים שגם המשפחה המורחבת נפגעה".
איך אנחנו כחברה, כקהילה, יכולים לעזור למשפחות החטופים?
"אחד הדברים החשובים זה לצאת מהבית", אומרת דינה. "אם אי אפשר להגיע לכיכר, אז לעמוד מחוץ לבית עם דגל צהוב. שיראו שאכפת להם, שאי אפשר להמשיך את המלחמה הזאת על גב החטופים והחיילים. כולם צריכים להיות בחוץ". נעמי מחזקת: "חשוב נורא שיבואו להפגין, שיחתמו על עצומות, שיעשו מה שהם יכולים כדי שכולם יחזרו. אבל אפילו כשרק מסתובבים עם סיכה צהובה, חולצה צהובה, שרשרת – זה מאוד משמעותי למשפחות, זו מן אמירה שקטה שלא שכחתי, לא חזרתי לשגרה, וגם אם אני הולכת למסעדה זה עדיין עלי. כשכולם יחזרו זה יהיה שינוי אדיר גם לחוזרים, גם למשפחות, גם למעגל השני והשלישי, וזו תהיה ההתחלה של הריפוי".
