מה באמת קורה בסדנה לעיבוד אובדן
איך, בעצם, מעבדים אבל? מה קורה במהלך המפגש, ומהי המשמעות של אובדן לא מוכר?
יעל גולן, מלווה רוחנית במרכז אלה, הוזמנה להנחות סדנה לעיבוד אבל עבור אזרחים ותיקים ומספרת איך זה נראה מבפנים.
מה היה הרקע לסדנה? על איזה אובדן מדובר?
"מדובר באזרחים ותיקים ב'בית חם' במושב חיבת ציון. מדי יום רביעי הייתה להם פעילות קבוצתית שאורגנה על-ידי רכזת ותיקים, נורית נטע ימין ז"ל, שנפטרה לאחרונה ממחלת הסרטן. היא הייתה דמות מאוד אהובה ומשמעותית עבורם, והם היו מאוד קשורים אליה. הגעתי למועדון שלהם כשבוע וחצי אחרי הלוויה. זה לא מובן מאליו שהזמינו עבורם את הסדנה. הייתה הבנה שאי אפשר לעבור לסדר היום ושחשוב להתייחס לזה, כי האובדן שלהם הוא למעשה אובדן לא מוכר. לא מדובר באנשים שמשתייכים למעגל המשפחתי הקרוב. האבל לא מדלג מעליהם, ועם זאת, כביכול אין להם רשות פורמלית להתאבל".
מה הייתה מהות הקשר של הדיירים עם נורית? נשמע שזה היה קשר מיוחד.
"הייתה שם הערכה ואהבה עצומה לנורית. הם דיברו על העשייה שלה, על כמה שהיה לה אכפת, על ההרצאות שהיא הצליחה להשיג עבורם ללא תשלום. הפעילות השוטפת שהיא ארגנה עבורם הייתה ממש שם דבר, והיא גם חיזקה את הקשרים ביניהם ואת החוסן הנפשי שלהם".
מה קרה במפגש?
"התחלתי ב'מסגור' של המפגש – ציינתי שאנחנו נפגשים בעקבות מותה של נורית, שלכל אחד מהנוכחים הייתה מערכת יחסים שונה איתה, ולכן גם התגובה לאבל וההתמודדות היא שונה. הסברתי להם מה זה אבל לא מוכר, ושהם נכללים בהגדרה הזאת. לאחר מכן הקראתי שיר שמדבר על החיבור לכאב, ועל החשיבות של להקשיב לו ולתת לו מקום. אחר כך כל אחד כתב על פתק עם איזה רגש הוא הגיע למפגש, והנחנו את הפתקים על שולחן במרכז המעגל".
היה במפגש שיח גלוי על נושא המוות?
"כן, הסברתי להם למה קשה לנו עם המוות, מה קורה לנו במפגש עם המוות. לעתים יש תחושה של אובדן שליטה – זה מזכיר לנו שדברים יכולים לקרות בכל רגע, וזה עלול לעורר בנו חרדה, בלבול ותסכול. כמו כן, יש לנו איזושהי שאיפה שאנשים שאנחנו אוהבים יישארו איתנו, ילוו אותנו ויהיו נוכחים בחיים שלנו כמה שאפשר. מפגש כזה עם המוות מזכיר לנו שפרידות הן חלק אינטגרלי מהחיים שלנו, ולפעמים ההכרה הזאת משתקת. המטרה של הסדנה הייתה לעודד שיח שמייצר תנועה אל מול המקום המשתק".
מה עוד קרה במפגש?
"בחלק השני של המפגש הקראתי טקסט שמדבר על הקשר עם הנפטר, והמשתתפים החליפו חוויות וזיכרונות. בחלק השלישי והאחרון שאלתי אותם מה עוזר להם להמשיך הלאה, מה נותן להם כוח, מה הם רוצים לבקש מעצמם ומהמועצה – משאב פנימי ומשאב חיצוני. כולם דיברו על המשך הפעילות בימי רביעי, וביקשו לקרוא לפעילות על שמה של נורית. סגרתי את המפגש בטקסט נוסף, דיברנו על חמלה ועל נדיבות אחד כלפי השני, וגם כלפי עצמנו".
ספרי על רגע מרגש במיוחד במפגש.
"במפגש היו נוכחים בעלה של נורית עם שתי הבנות, והמשתתפים דיברו גם איתם. זה היה יפה ומרגש, והמשפחה סיפרה עד כמה הקבוצה הייתה משמעותית עבור נורית. זו הייתה סגירת מעגל".
