ב-14.6.25, בלילה שבין שבת לראשון, נפל טיל על בית בטמרה – עיר המונה יותר מ-36,000 תושבים. בבית שנפגע התגוררו שני אחים עם משפחותיהם. מהפגיעה נהרגו נשותיהם מנאר דיאב חטיב (41), מנאר אל-קאסם אבו אל-היג'א חטיב (45), וכן שתי בנותיה, חאלה (13) ושדא (20), זכרן לברכה. הבית נהרס לחלוטין, וחלק נרחב מהשכונה הסמוכה ניזוק אף הוא. ההשפעה על הקהילה הייתה עצומה: רבים מהתושבים היו בהלם, חשו חרדה, וחלקם אף נחשפו לגופות בעת הפינוי.

פחד קהילתי, חוסר ביטחון אישי
למרות שלא הוכרזה פקודת פינוי רשמית, משפחות רבות החליטו לעזוב את בתיהן מחשש למתקפות נוספות. חלק מהתושבים עברו לגור אצל בני משפחה, ואחרים מצאו מקלט זמני בבתי ספר שהוסבו למרכזי קליטה. האווירה בטמרה הייתה של פחד קולקטיבי, בלבול ואובדן תחושת ביטחון – גם ברמה האישית וגם ברמה הקהילתית.

נארימאן דיביני, מנהלת המכון הטיפולי האזורי של מרכז אלה בצפון, ומנהלת מרכז הסיוע בכפר כנא למשפחות שחוו אובדן פתאומי, מספרת: "כבר ביום ראשון, מיד לאחר הפגיעה, בשיתוף פעולה עם מרכז החוסן הארצי שמופעל על ידי הקואליציה לטראומה, חמישה מעובדינו הגיעו לטמרה כדי לספק סיוע נפשי מיידי. הם סייעו בתמיכה ראשונית ובהקמה של הצוותים המקומיים, והחלו גם במתן טיפול פרטני לתושבים".

מהלם לפוסט טראומה: שלבי ההתמודדות הראשונית
"ביום שני ה-16 ביוני, נפתח בטמרה מרכז תמיכה נפשית", מספרת נארימאן. "מאז פתיחתו טופלו בו כ-260 תושבים, שקיבלו תמיכה רגשית, פסיכולוגית וחברתית, לצד סיוע במיצוי זכויות וסיוע חומרי. בימים הראשונים עיקר התגובות היו של הלם, חרדה, בלבול, בדידות וחוסר אונים – בעיקר מצד משפחות שעזבו את ביתן והתפזרו בין מרכזי קליטה ובתי קרובים. בשלושת הימים האחרונים מורגשת עלייה בפניות הקשורות לטראומה מתמשכת – התקפי פאניקה, בעיות שינה, עצבנות, תסמינים פסיכוסומטיים, תחושת אובדן שליטה ואף שיבוש דינמיקות משפחתיות.

נשארו גם כשהושמעו אזעקות
"עד כה פעלו בטמרה כ-11 מטפלים שלנו מהאזור. למרות האיום המתמשך של ירי הטילים, בחרו רבים מהם להגיע ולסייע – לעיתים תוך ויתור על שגרה משפחתית, כולל השארת ילדיהם בבית, כדי לעמוד לצד תושבי העיר. מדובר בסיוע רגשי ראשוני בשטח, בתנאי חירום". נארימאן תמכה בצוות שלה באופן אישי, וליוותה את המטפלות והמטפלים בעיבוד החוויות הקשות שחוו בשטח. במהלך חלק מהמפגשים עם תושבים נשמעו שוב אזעקות, שטלטלו את הנוכחים והחזירו אותם לרגעי הפגיעה. גם ברגעים האלו נשארו המטפלים עם הקהילה, וביצעו יחד תרגולי נשימה והרפיה – בתוך המקלט. אלו היו רגעים מורכבים אך גם משמעותיים, של נוכחות, הכלה ותמיכה הדדית.

לתת תוקף, להחזיר תחושת שליטה
אחת מהמטפלות שהגיעו לסייע בטמרה היא ג'מילה עומרי, פסיכותרפיסטית ומטפלת זוגית ומשפחתית מוסמכת, והיא מספרת: "טיפלתי שם בארבע משפחות. פגשתי אנשים מבוהלים ומפוחדים, במצב נפשי קשה. עבדתי איתם לפי מודל 'מעש"ה': הדגשתי את המחויבות שלי כלפיהם ואת מחויבות הממסד, הבהרתי להם שהם לא לבד, שיש מי שדואג להם. שמתי דגש על העשייה שלהם, איך הם שומרים על עצמם, מה הם עשו, איך הם תפקדו, וחיזקתי את הכוחות ואת המשאבים. נתתי לגיטימציה ותוקף לרגשות שלהם. כשהם סיפרו שהאזעקות מלחיצות אותם, הסברתי להם שזו תגובה נורמלית, שהאזעקות אמורות להקפיץ אותנו כדי שנדאג לעצמנו. הסברתי להם שהתגובות שלהם נורמליות למצב לא נורמלי. עודדתי אותם להגיע לטיפול ארוך טווח, אם הם מרגישים צורך".

"העזרה לאחרים נותנת לי כוח"
ג'מילה מספרת איך התמודדה עם הסכנה שריחפה גם מעל ראשה: "לקח לי יומיים לאסוף את עצמי ולהחליט שאני ניגשת לשם. שאלתי את עצמי עד כמה זה מסוכן, כי היינו עדיין בתוך המלחמה. אני אמנם חילונית, אבל אני כן מאמינה. עשיתי כל מה שאפשר כדי להגן על עצמי, תכננתי עצירות במקרה הצורך, נהגתי לפי הכללים, אבל גם אמרתי לעצמי שאם זה יקרה לי – זה יקרה לי. זה יכול לקרות גם בתוך הבית". ואיך היא שומרת על החוסן של עצמה בתוך תקופה כל כך מורכבת? "העזרה לאחרים מאוד מספקת אותי, זה נותן לי כוח. כשאני מדברת עם המטופלים, הדברים שאני אומרת משפיעים גם עלי ומחזקים אותי. אני עובדת הרבה עם אנשים שחוו אובדן ושכול, אז עם הזמן פיתחתי חוסן. בבית אני שומעת מוזיקה, מאפשרת לעצמי להיפרד ממה ששמעתי ועשיתי, ומקדישה זמן לדברים שעושים לי טוב. אני מזכירה לעצמי שאני חייבת את זה כדי שיהיו לי כוחות להמשיך. אני דואגת לעצמי כדי שאוכל להמשיך לדאוג לאחרים".