קבוצת תמיכה ייחודית של מרכז אלה יצרה מרחב אחר להתמודדות עם אובדן – דרך קשר, תנועה ונוכחות בכאן ועכשיו
לאחרונה הסתיימה קבוצת תמיכה ייחודית של מרכז אלה להורים ואחים שכולים עקב תאונות דרכים והתאבדויות. הקבוצה התקיימה בחוות רוטשילד בכפר מונש, והשתתפו בה נשים וגברים בטווח גילאים רחב – מגיל 22 ועד 84. את הקבוצה הנחו יחד ריקי רוטשילד, פסיכותרפיסטית, מנחת קבוצות ומדריכת רכיבה טיפולית, ואיילת אלקיים, פסיכולוגית משפחתית וזוגית. הקבוצה הוקמה ביוזמתה של רעות לס ממרכז אלה, מתוך מחשבה מדויקת על התאמה בין המשתתפים, ומתוך רצון לייצר מסגרת טיפולית שהיא גם קבוצתית, גם מקצועית, וגם שונה מהמרחב הטיפולי המוכר.
טיפול בעזרת סוסים – בלי רכיבה
המפגשים, שכל אחד מהם נמשך כשעתיים עד שעתיים וחצי, נפתחו בשיחה קבוצתית, והמשיכו בעבודה עם הסוסים. העבודה נעשתה על פי שיטת Eagala, שיטה אמריקאית לטיפול בעזרת סוסים, המתבצעת מהקרקע בלבד וללא רכיבה. במהלך המפגשים נכנסו המשתתפים אל מרחב העדר, והאינטראקציה עם הסוסים שיקפה תהליכים פנימיים, רגשות ודינמיקות – לעיתים באופן מדויק ובלתי צפוי. כך למשל, זוג הורים שכולים התחבר לסוסת פוני קטנה עם פצעים על גופה, וראו בה ייצוג של בנם. דרך הובלת הסוסה, בניית “מרחב בטוח” ועבודה משותפת, נוצר תהליך רגשי עמוק שדרש מהם גם דיאלוג ביניהם – ורק כאשר נוצרה ביניהם הסכמה פנימית, הסוסה הסכימה ללכת איתם.
נוכחות, אינסטינקטים וחיבור לכאן ועכשיו
“הסוס חי בכאן ועכשיו,” מסבירה ריקי רוטשילד. “אנשים שמתמודדים עם שכול או פוסט טראומה נוטים להיות תקועים בעבר או בחרדה מהעתיד. עם סוס, אין לאן לברוח. הוא מגיב למה שקורה עכשיו, ומזהה מצבים רגשיים דרך הגוף והנוכחות.” העבודה עם סוסים אינה מילולית ברובה, והיא מאפשרת תהליך גם למי שמתקשה לדבר על הכאב. הסוסים, כחיות נטרפות בטבע, פיתחו רגישות גבוהה לסביבה ולמצב הרגשי של מי שמולם – רגישות שהופכת לכלי טיפולי משמעותי.
הנחיה מתוך חוויה אישית
ריקי היא אם שכולה בעצמה. בנה איתי, לוחם בדובדבן, התאבד במהלך שירותו הצבאי לפני 11 שנים. מתוך המסע האישי שלה, ומתוך החיבור המרפא שחוותה בעצמה עם סוסים, היא בחרה ללמוד פסיכותרפיה ולהקים בחווה שלה את “גן איתק'ה”, גינה לזכר בנה, שבה התקיימו מפגשי הקבוצה. “כשאחד המנחים עבר שכול בעצמו,” היא אומרת, “נוצרת רמה אחרת של הבנה והזדהות".
גם לפרידה יש מקום
סיום הקבוצה לווה בתהליך פרידה מודע, שנפרש על פני שלושה מפגשים. המשתתפים עסקו בפרידות רצויות ולא רצויות, פתאומיות ומתוכננות, ונפרדו גם מהסוסים. "הפרידה הייתה עצובה, אך גם מחזקת ומעצימה", מספרת ריקי. בסיום, כתבו המשתתפים זה לזה על התרומה של כל אחד לקבוצה. “הצלחתי לארגן מחדש את הנפש,” כתב אחד מהם. משתתף אחר תיאר את הסוסים כ”מראה לנפש”.
“יש אנשים שלא מוכנים להגיע לטיפול בחדר,” מסכמת ריקי, “אבל כשאומרים להם סוסים, טבע, חווה – הם מוכנים לנסות, ודווקא שם קורה הריפוי. האינטראקציה עם הסוס היא לא מילולית, ופעמים רבות היא מתחילה כשהמילים נגמרות. זה מה שכל כך משמעותי בטיפול הזה. אני מקווה שיקומו קבוצות נוספות במתכונת דומה, כי אני יודעת מה זה תורם למשתתפים. אני יודעת איך הם נכנסים לחווה ואיך הם יוצאים ממנה. העם שלנו צריך עכשיו עזרה בריפוי, למצוא קצת שקט בתוך הטירוף הזה, וזה מה שהסוסים נותנים. הם המטפלים העיקריים".
