שגרירות הולנד ערכה ערב זיכרון בנושא טראומה המושפעת מחומרים משני תודעה
לזכר ה-7 באוקטובר, ערכה לאחרונה שגרירות הולנד מפגש בנושא טראומה ושימוש בחומרים פסיכדליים (חומרים המשפיעים על התודעה). "בישראל קיימת הכרה רחבה בצורך בטיפול נפשי", אמרה השגרירה מריאט סכורמן. "נעשים מאמצים רבים להעניק טיפול, במיוחד לאחר מתקפת ה-7 באוקטובר". את התמיכה הזאת מבקשת השגרירות לעודד.
דוגמה לכך היא עמותת לב בטוח (SafeHeart), שעובדת בשיתוף פעולה עם עמותת מרכז אלה. "הכל התחיל כשניצולי פסטיבל נובה, שהגיעו בבוקר ה-7 באוקטובר לבתי החולים בישראל, היו בחלקם תחת השפעת חומרים משני תודעה שצרכו", מסביר פרופ’ רועי סולומון, ממקימי "לב בטוח". "חוויה של מתקפת טרור היא קשה בפני עצמה, אך חוויה כזו תחת השפעת חומרים פסיכדליים יכולה להיות קשה פי כמה", הוא מסביר. "הצוותים בבתי החולים הבינו שאינם מסוגלים להעניק לניצולים את התמיכה הנדרשת". לכן, באותו היום ממש, הקים סולומון יחד עם מומחים נוספים את “לב בטוח” – ארגון שמאפשר לניצולי המסיבות לקבל טיפול ממטפלים שמומחיותם היא לא רק בטראומה אלא גם בהבנת השפעות החומרים הפסיכדליים.
טיפול ייחודי לניצולי המסיבות
ב-8 באוקטובר כבר נרשמו ל”לב בטוח” 350 צעירים. שבועיים לאחר מכן המספר הגיע ל-2,000, כלומר כמחצית מכלל ניצולי המסיבות. רבים מהם עוברים טיפול ממושך. הם צריכים להתמודד לא רק עם חוויות מסכנות החיים שחוו, אלא גם עם אבל על אובדן חברים וקרובים, וכן עם הציפייה לשובם של החטופים.
עמותת לב בטוח מעורבת במחקר על טראומה תחת השפעת חומרים משני תודעה. איך חוו הצעירים מפסטיבל נובה, שרובם נטלו חומר משנה תודעה אחד או יותר, את הפלישה? LSD", קטמין, קנאביס, MDMA – לכל חומר השפעה שונה על החוויה", מסביר סולומון. "אחת התובנות המפתיעות מהמחקר, שבו משתתפים 1,250 מניצולי הנובה, היא כי משתמשי MDMA עברו את הפלישה עם פחות טראומה. הם חוו פחות תחושות של פאניקה ופחד, ופחות תחושות של בדידות".
"חלקם כמעט לא יוצאים מהבית"
עמותת מרכז אלה מטפלת, בין השאר, בהורים של ניצולי הנובה. “אנחנו יודעים שלצעירים הללו קשה לתפקד מחדש,” אומרת יעלה כהן, מטפלת במרכז אלה. “הם סובלים מחרדות ודיכאון, וחלקם כמעט לא יוצאים מהבית. בתהליך ההחלמה למשפחות יש תפקיד חשוב מאוד, ומטרת הסיוע שלנו היא לתמוך גם בהן. להורים קשה לראות את ילדיהם סובלים, ולא תמיד הם מודעים להשפעת הטראומה לטווח הארוך. הם נוטים לחשוב שהגרוע ביותר כבר מאחוריהם, שהילד שלהם שרד את הפסטיבל וזה הדבר החשוב ביותר, אבל מבחינת הילדים זה עדיין לא הסתיים. המלחמה עוד לא נגמרה והטראומה עדיין נמשכת.”
