חדשות
ברוכים הבאים
ברוכים הבאים ל'אלה'. הצוות המקצועי מחכה רק לכם. למידע נוסף על השירותים והפעילויות, התקשרו 03-6910921.
קבוצות חדשות בתל אביב

 

קבוצות חדשות בתל אביב

בתקופה הקרובה תפתחנה שתי קבוצות תמיכה חדשות בתל אביב. הקבוצה הראשונה מיועדת לאנשים המטפלים בהוריהם המזדקנים והקבוצה השנייה מיועדת להורים לילדים בוגרים ותעסוק בסוגיות בקשר עם הילדים.

לפרטים נוספים  לחץ כאן

כנס בתל חי

 

המכללה האקדמית תל חי מארגנת  בתאריך ה-28/6/2016 כנס שנתי מקצועי

העוסק בהתעללות נפשית בתוך המשפחה.

לפרטים נוספים והרשמה לחץ כאן



סיפורים מיום השואה 2016

 

סיפורו של חנן קיש

 

שמי חנן קיש. נולדתי ב-25 ביולי 1935 באמסטרדם. אבי, איזאק קיש, היה עורך דין וחבר פעיל בפדרציה הציונית ההולנדית. אמי, אינה האוטהאקר, שלמדה גם כן משפטים, הייתה עקרת בית. אחריי נולדו עוד שני בנים: לפני המלחמה נולד אלדד, ולאחריה אילן.

 

 


כשהייתי ילד קטן למדתי ב- Wilhelmina Catharinaschool ב Weteringschans-, שהקיצור של השם מזכיר בית שימוש. ולכן קרוי בלשון העם  גם "בית ספר WC". המשכתי ללמוד שם גם לאחר ההפרדה בחינוך, מכיוון שהיה זה בית הספר היחיד שנבנתה בו חומה לשם ההפרדה, ומאחוריה נכנסו ולמדו התלמידים היהודים. ב-1943 אולצנו לעבור למזרח אמסטרדם, שם גרנו בחדר קטן, עד שכל האזור פונה והועברנו יחד עם מאות יהודים אחרים למחנה ווסטרבורק.
הוריי לא האמינו בלהסתתר, אלא בלהישאר יחד. כשפרצה המלחמה הם ניסו לברוח לאנגליה, אך עשו זאת בדרך ההגונה, על ידי כך שהגיעו לסוכנות הנסיעות הוימן את סחורמן שב-Rokin והזמינו מקומות לנסיעה באנייה. זה, כמובן, לא עבד.

 


מכיוון שאמי חלתה נלקחנו אחי ואני לבית היתומים בווסטרבורק, שנוהל על ידי משפחת בירנבאום. בזכות היכרות זו עם המשפחה אני יודע עדיין לדקלם את ברכת המזון, אולם בכך מסתכמות ידיעותיי בתחום הדת, ולבית הכנסת הייתי מגיע עם הוריי בשלושת הרגלים בלבד.

 


לאחר שנה בווסטרבורק הועברנו בספטמבר 44' לטרזיינשטאט, יחד עם שאר הרשומים ב- Barneveldgroep שכללה גם את משפחתי. את הנסיעה הזו אני זוכר היטב: שלושה ימים שלמים בקרון אחד עם 58 אנשים. עם הגעתנו נעצרה אמי על כך ששמרה בנעלה שטר של 10 דולר. למזלנו לא היו לכך השלכות נוספות. היא אף נהייתה למפקדת הביתן, וקיבלה לאחר השחרור מכתב תודה מהאדמיניסטרציה הרוסית.

 


מטרזיינשטאט אין לי רק זיכרונות רעים. אמנם היה מחסור באוכל, ולעתים קרובות נאלצנו לעמוד זמן רב בתור, אבל נעשיתי גנב מוצלח. יחד עם אחי הייתי מבלה שעות ארוכות בחצרות הפנימייות שבין הביתנים הצבאיים. עמדו שם ערימות גדולות של חפצים של אנשים שהועברו למחנות אחרים ונאלצו להשאיר הכל מאחור. דרך פתחים צרים יכולתי להיכנס גם למחסנים שהכילו תפוחי אדמה ופחמים, ובשביל התיאבון הנפשי גנבתי מספריית המחנה עותק של ה-'kleine Meyers Konversations-Lexikon', אנציקלופדיה שכללה גם תמונות מקסימות, ושבאמצעותה לימדתי את עצמי גרמנית.

 


יחד עם שלוש משפחות הולנדיות נוספות התגוררנו בינתיים בפינה של ה-Dresdner Kaserne, שהשקיף על הדרך הראשית מדרזדן לפראג. עם שחרור המחנה ב-8 במאי 45' יכולנו לראות משם את הרוסים מגיעים בשיירה של טנקים, סוסים ועגלות. אינני חושב שהמחזה הזה הוביל לתחושות של אופוריה, או שציינו אותו באופן רשמי. דווקא אז הייתה טרזיינשטאט כאוטית מאוד, משום שבשבועות שקדמו לשחרור הגיעו אליה טרנספורטים ממחנות אחרים. המחנה היה מלא על כל גדותיו, ופרצה בו מגפה של טיפוס. גם לאחר השחרור מתו רבים ממחלות או מתת-תזונה. לילדים לא שמו לב: חבר שלי השיג מכונת ירייה, ואני, יחד עם ילדים נוספים, דחפתי דרך המחנה מכונית גנובה.

 


לחזרתינו להולנד חיכינו תקופה ארוכה. התחנה הסופית הייתה התחנה המרכזית באמסטרדם, שם חולקו לנו קצבות, בנוסף לארבעת הכרכים הראשונים של הברית החדשה. הייתי בן תשע, אבל אני זוכר שחשבתי לעצמי שמישהו פה נפל על הראש וזה לא אני.
הייתה אז חופשת קיץ, ולכן בחודש הראשון לאחר החזרה יכולנו להסתובב בחופשיות ברחבי העיר ולעבור בחשאי מרכבת אחת לשנייה. עד שאמי הכריזה: "ועכשיו אנחנו הולכים להתנהג כרגיל". לא הבנתי בדיוק למה היא התכוונה, אבל חזרתי לבית הספר והצלחתי לסיימו.

 


בתיכון התעניינתי בשני תחומים: היסטוריה וגיאולוגיה. מכיוון שרציתי לעלות לארץ, החלטתי ללמוד גיאולוגיה. התמחיתי במינרלוגיה ובפטרולוגיה. קיבלתי תואר דוקטור, ועבדתי שלוש שנים באוסטרליה וחמש שנים ב-Leiden. ב-1972 הגעתי עם אשתי חורט ועם שלושת ילדיי לישראל. הייתי אחד מהפרופסורים הראשונים במחלקה לגאולוגיה באוניברסיטת בן-גוריון בבאר שבע, שבדיוק הוקמה. נשארתי לעבוד שם עד ליציאתי לפנסיה.

 


שחרור וחופש מעלים אצלי בהכרח גם אסוציאציות שקשורות להווה. שרדנו את השואה הודות לכך ששוחררנו לפני 71 שנים, ואנו מוקירים על כך תודה. אולם בעיניי, הלקח לא נלמד. היה עלינו להיות מודעים יותר לכך שהחופש לא אמור לחול רק עלינו היהודים, ולא שמור רק לאוכלוסייה אחת, ולכך שבחברה שלנו ישנן התפתחויות שמטרתן להגביל את החירויות של מיעוטים ושל אלו החושבים אחרת. אני חושב שהיום, לצד הזיכרון של הנרצחים ושל השחרור שלנו, יש ביכולתנו להקדיש גם לכך מחשבה.      

 

-----------------------------------------------------------------------------------------------

 

 

 

סיפורה של סוניה דוטש

 

שמי סוניה דוטש. נולדתי ב-29 בינואר 1936 באמסטרדם, בת להורים חילונים וסוציאליסטים. עצם העובדה שבכלל נשארתי בחיים היא בגדר נס, כי בהיוולדי שקלתי 1,400 גרם בלבד. כדי לשמור על חום גופי, עטפו אותי בשכבות של צמר שמנוני. כך היה נהוג באותם ימים.

 


הוריי היו סמואל דוטש ואליזבת פיסקופ. אמי הייתה עקרת בית, ואבי עבד בעיבוד עורות. זכור לי מעט מאוד ממנו. היה לו חדר עבודה בעליית הגג שם הכין תיקים וחגורות. כשהייתי גדולה מספיק, אבי הרשה לי לעזור לו בקליעת החגורות.

 


אחריי נולדו להוריי עוד שתי בנות, חרייטיה וקרלה. ב-1942 אני ואחיותיי ירדנו למחבוא, כל אחת במקום אחר. בשנה הראשונה הסתתרתי בעשר כתובות שונות. לבסוף הגעתי לכפר Noordwijkerhout, שם שהיתי אצל משפחה פרוטסטנטית אדוקה, שבבעלותה הייתה משתלת פרחים. בימי ראשון הייתי הולכת איתם לכנסייה, אבל לבית הספר לא הורשיתי ללכת. זה היה מסוכן מדי. במקום זאת, נאלצתי להישאר כל היום בבית, לסרוג וללמוד זמירות ללימודי יום ראשון בכנסייה. אולי זה נשמע נחמד, אבל לא כך היה. בעלת הבית הייתה קשוחה, והאבא היה צועק כל היום. היה עליי לאכול בנפרד על השיש במטבח, וכשהייתי שובבה היו מכים אותי בחובט שטיחים. כשאמי שלחה לי בובה ליום הולדתי, נתנו אותה לבתם, שהייתה מבוגרת ממני בשש שנים ושיום ההולדת שלה חל באותו התאריך.

 


אמי גרה בינתיים תחת זהות בדויה ב-Leiden, שם עבדה כמנקה בפנסיון. זמן קצר לפני השחרור היא באה לבקר אותי. 'דודה שלך פה', קראה אמי האומנת, 'את מזהה אותה'? 'כן', אמרתי, 'אני מזהה את האישה הזאת, אבל אני חושבת שזאת אמא שלי'. אחרי זה לא רציתי להישאר עוד אצל משפחה הזאת. בכיתי בלי סוף עד שנתנו לי לנסוע ל-Leiden. אבל גם שם היה לי קשה. הייתי צריכה לישון יחד עם אמי באותה המיטה, וזה הציק לי מאוד. אמנם זיהיתי אותה, אך בכל זאת היא הפכה לאשה זרה עבורי.

 


אינני זוכרת את יום השחרור, אבל כמה ימים לאחר מכן חזרנו לבקר ב-Noordwijkerhout. אמי האומנת עמדה על כך שאתלווה איתה לכיכר הכפר, כדי לראות משהו נחמד. לדאבוני הרב, ראיתי שם כיצד מגלחים את ראשיהן של נשים שהיו חברות במפלגה הנאציונל-סוציאליסטית ההולנדית. זה היה מחזה מרעיש ונורא, סצנה שלעולם לא אשכח. איך הם יכלו לחשוב שמחזה כזה מתאים לילדה?
אבי נתפס במחבוא ונרצח בסוביבור. אמי איתרה את שתי אחיותיי. הצעירה שבהן שרדה את טרזיינשטאט, לשם היא הועברה בהיותה בת שנה. חזרנו להתגורר באמסטרדם. היינו עניים מאוד. בעל הבית שלנו סיפק לנו מקום מגורים במחיר נמוך. בגדים קיבלנו מרשויות הרווחה, ובית הספר סיפק לי ארוחה חמה. הייתי לוקחת משם גם סיר קטן עם אוכל בשביל אמי.

 


סביב גיל 15 הגעתי ל"הכשרה" ב-s Graveland'. שם, הרחק מהבית, חוויתי תקופה טובה. לזוג שהיה אחראי על הקבוצה שלי היה תינוק, ומדי פעם הרשו לי לטפל בו. בתחום הזה רציתי לעסוק. כבר בסיום לימודיי בבית הספר היסודי רציתי ללמוד טיפול בילדים, אבל אמי חשבה שלא מדובר במקצוע של ממש, ושלחה אותי ללמוד בבית ספר למשק הבית. תמיד הצטערתי על כך.

 


בהכשרה פגשתי את בעלי. עלינו לארץ והתחתנו בקיבוץ עמיעד. רציתי מאוד ילדים משלי, ואכן נולדו לנו ארבעה- שלוש בנות ובן. אבל המשפחה לא הצליחה לשכך את הצער והכעס שחשתי תמיד על מה שנגרם לי במהלך המלחמה ואחריה, את הפחד של הילדה הקטנה של אז. בהדרגה, נכנסתי לדיכאון עמוק, ונישואיי התמוטטו. במשך תקופה מסוימת לא הייתי בקשר אפילו עם ילדיי. זה היה לי מאוד קשה. גם היום אני עדיין סובלת מסיוטים שבהם אני מחפשת את הילדים שלי.

 


הדיכאונות הם חלק מחיי, אבל הודות לתרופות ולתרפיה אני מצליחה לשלוט בהם באופן יחסי. חוץ מארבעה ילדים נחמדים, יש לי גם 13 נכדים ו-5 נינים. אני גרה בבית האבות היפה בהרצליה, בית יוליאנה, שם דואגים לי כמו שצריך. אבל שחרור? לא, את התחושה הזאת לא הרגשתי מעולם. המלחמה מעצבת את חיי ולא מרפה ממני בכל רגע של כל יום. 

 

-----------------------------------------------------------------------------------------------

 

 

 

סיפורה של אלישבע שלסניטסקי -ברמסון

שמי אלישבע שלסניטסקי-ברמסון. נולדתי ב-30 במרץ 1923. הוריי, איס ברמסון ואמה ברסט, גרו באמסטרדם. אבי היה בעליו של מפעל עורות שייצר תיקים, ואמי הייתה כתבת במגזין 'מזון והיגיינה'. היא הייתה מגיעה גם לבתיהם של אנשים כדי לייעץ להם בענייני מזון, ולקחה חלק בכתיבה של ספר בישול יהודי.

 


מתקופת ילדותי יש לי זיכרונות נעימים, בעיקר מהשנים שבהן גרתי עם סבי וסבתי בצפון של הולנד. אני  חושבת שהאופן שבו חונכתי איפשר לי לשרוד את המלחמה. אבי הזהיר תמיד לא לצאת ממצב של ערנות. הוא התכוון לכך שיש להישאר רגוע בכל סיטואציה שהיא.
עם פרוץ המלחמה הצטרפו אחיי, יאפ וסאל, שהיו מבוגרים ממני בהרבה שנים, לקבוצת המחתרתDe Vrije Katheder. במהלך ניסיון בריחה לאנגליה הם נתפסו, וישבו במשך תשעה חודשים בבית הכלא באמסטרדם. אמי הייתה עוברת שם מדי שבוע כדי לאסוף את הכביסה המלוכלכת. לבקשתו של סאל, שהיה בעל כשרון ציור, היא הבריחה אליו פחמים, על מנת שיוכל לתעד את החיים בכלא על פיסות בד. את הציורים האלה ניתן לראות היום במוזיאון בית לוחמי הגטאות.

 


מאמסטרדם הועברו יאפ וסאל ל-Vught, ומשם הגיעו בטרנספורט לסוביבור, שם הם נרצחו.
ב-1942 קיבל אבי צו התייצבות לטרנספורט לווסטרבורק. על מנת שלא לסכן את אחיי, שהיו אז בבית הכלא, הוא נשמע לפקודה, ונרצח באותה השנה באושוויץ. אמי ואני לא רצינו לשתף פעולה בשום אופן. תחת זהות בדויה עזבה אמא ל-Haarlem, שם היא עבדה בתור מנהלת משק הבית של אשה אמידה. אני הסתתרתי אצל הדוקטור קלאסן ואשתו דורה, חברי משפחה שחיו בסמוך למפקדת ה-SS ברחוב שהיה קרוי אז Euterpestraat.

 


הזוג היה בעל נטיות קומוניסטיות, והיה פעיל מאוד במחתרת. גם אני הייתי מסייעת בהדפסה של עלונים לא-חוקיים ובחלוקה שלהם. יום אחד, כשדורה ואני רכבנו באופניים ברחבי העיר כדי לחלק עותקים של העיתון הקומוניסטי פראבדה, נתקלנו במחסום גרמני. לבי הלם מפחד, אבל בעודי חושבת על הוראותיו של אבי חייכתי אל החיילים, והם נתנו לי לעבור. הסכנה היחידה שעוד חוויתי אחר כך הייתה בעלת אופי אחר: לאחר שביקרתי אישה חולה נדבקתי בשחפת. את הראייה בעין אחת איבדתי כבר לפני שנים רבות, והעין השנייה עודנה בטיפול.

 


ב-5 במאי שוחררה הולנד באופן רשמי, אבל באמסטרדם נורו עוד יריות ונהרגו מספר אנשים. בחגיגות שבעיר לא הייתי מעוניינת להשתתף. הדבר הראשון שרציתי לעשות הוא למצוא את אמי. ארזתי את המזוודה שלי, ולאחר שכנועים רבים הצלחתי לנסוע עם חייל אנגלי שליווה שיירה של ג'יפים צבאיים ל-Haarlem. זאת הייתה נסיעה קשה, שכן רגלי נשרפה מצינור האגזוז, וירדתי לפני שהגענו ליעד, גם כדי שלא ליצור רושם שאני מתעניינת בחיילים.

 

כחודש לאחר מכן הגיעו ל- Haarlemהחיילים הראשונים מהבריגדה היהודית, והקהילה היהודית שנבנתה שם קיבלה את פניהם בחום. כך פגשתי את בעלי, יצחק שלסניטסקי. הוא ברח ב-1938 מגרמניה, ובמשך מספר חודשים היה באותה ה"הכשרה" עם בן דוד של אבי, לפני שנסע לפלסטינה על ה'דורה'.

 


בדצמבר התחתנו. יצחק נשלח עם חבריו ליחידה לבלגיה, ולכן עליתי לבדי לישראל ביוני 46' בתור כלת בריגדה. ב-48' הצטרפה אלינו אמי.
בשנים הראשונות גרנו בקיבוץ נחלת יהודה, שנקרא היום עין הנציב. שם נולדו שתי הבנות שלנו, תרצה ונחמה. ב-1951 עברנו לנהריה וקיימנו בה משק חקלאי, ועד למותו של יצחק העתקנו את מקום מגורינו עוד מספר פעמים. מעברי האחרון היה לבית יוליאנה. חוץ משתי בנותיי, יש לי גם 3 נכדים ו-11 נינים.

 


ה-5 במאי הוא כמובן יום בעל משמעות עבורי. יחד עם זאת, שנותיי הראשונות בפלסטינה היו קשות כל כך, שהן מאירות היום את מלחמת העולם השנייה באור אחר. עד 1948 התמודדנו בקיבוץ עם התקפות ערביות, והיינו בסכנת חיים תמידית. את הפחד שהרגשתי אז, לא הכרתי בשנות המלחמה. והאופוריה שהביאה איתה ההקמה של מדינת ישראל, הייתה עבורי גדולה מזו שליוותה את השחרור במאי 45'.

 

-----------------------------------------------------------------------------------------------

 

 

סיפורו של ליאו סלייפר

 

שמי ליאו סלייפר. אני הילד היהודי הראשון שנולד ברוטרדם לאחר השחרור, ב-4 ביולי 1946. באותה התקופה לא היה מוהל בעיר, ולכן, רופא המשפחה היהודי שלנו נאלץ לבצע את המשימה, באמצעות כלים שהועברו במיוחד מלונדון.

 


אבי, יעקב סלייפר, היה עורך דין. הוא נולד למשפחה ציונית, וכבאמצע שנות השלושים, כשאחיו נסע לבקר בפלסטינה, החליט אבי להצטרף אליו. באנייה מוונציה לחיפה פגש את אמי, מרגרטה טילו, שהייתה משפטנית גרמנית. שם החלה הזוגיות ביניהם. אמי הגיעה להולנד, הם התחתנו, וזמן קצר לאחר פרוץ המלחמה, ביוני 40', נולדה אחותי מרים.

 


רוטרדם הייתה כבר הרוסה, ומשרדו של אבי נשרף. הודות לדודו דוד כהן, בין היתר, מונה להיות מזכיר מועצת היהודים המקומית. מכיוון שעבד בו בזמן גם בעבור המחתרת ההולנדית, עובדה זו לא נזקפה לחובתו לאחר המלחמה. הוא דאג לאשרות נסיעה שנשאו את חותמת המועצה, וכך עזר לאנשים להסתתר.

 


ב-44' נשלחו הוריי ואחותי, יחד עם שאר הרשומים ב-Barneveldgroep, לטרזיינשטאט. לאחר המלחמה לא הרבו לדבר על התקופה הזו. אני יודע שאבי השתייך תחילה לקבוצת קומנדו של חיטוב עצים, ושאחר כך הוא עבד בתור טבח, ולכן היה להם מספיק אוכל.

 


לאחר השחרור חזרו הוריי ואחותי להתגורר ברוטרדם, ואבי פתח מחדש משרד עורכי-דין. בנוסף לכך, שימש בתפקיד המזכיר של עמותה שעסקה בניהול רכושם של יהודים שלא חזרו מן המלחמה, ובחיפוש אחר יורשיהם. כל הזמן היה מקבל טלפונים מעמותת 1940-1945, שביקשה סיוע משפטי עבור לקוחותיה.

 


לאחר לימודי בתיכון התחלתי ללמוד כלכלה. החלטתי ללמוד באמסטרדם, על מנת לחזק את קשריי עם הקהילה היהודית. נהייתי חבר בארגון הסטודנטים הציוני, ובטקס זיכרון ללוי אשכול פגשתי את אשתי נעמי, שהיא עד היום אהבתי הגדולה.

 


בשנת 72' עלינו לישראל, ולאחר תקופה קצרה שבה גרנו בירושלים עברנו לצפון. עסקתי בשיווק אצל כמה חברות, ובהמשך נהייתי עצמאי. מאז 1988 אנחנו גרים בנופית שליד טבעון, ומאושרים להיות הורים ל-4 ילדים וסבים ל-13 נכדים.
להפתעתי, המלחמה מעסיקה אותי יותר ויותר בשנים האחרונות. ההתעסקות הזאת החלה לאחר ביקור בפראג, שבמהלכו ביקרנו נעמי ואני גם בטרזיינשטאט. הודרכנו שם על ידי מדריך מצוין שהציג לנו את הארכיון. הביקור הזה שינה אצלי משהו. כשאתה רואה מסמכים ממשיים אודות משפחתך, זה חודר בך. לא הייתי אומר שאני אובססיבי, אבל אני קורא הרבה על המלחמה, ומחפש באינטרנט מידע על משפחתי.

 


מה שמאוד מטריד אותי קשור למושג 'כבוד יהודי'. שמעתי אותו לראשונה בשיחה לפני החופה שלנו, מפיו של הרב הראשי פורסט. הוא סיפר איך כיהודי לפני המלחמה יכולת מצד אחד להיות מעורה בחברה, ומצד שני להיות יהודי גאה. היהודים היו אזרחים מוערכים וחשו בטוחים בהולנד. במאי 1940 הסטטוס הזה נלקח מהם. כל היהודים הרגישו השפלה ועלבון במלחמה, הניצולים והמתים כאחד.
לאחר השחרור, העוול לא תוקן. יתרה מזאת, התנהגות לא ראויה הייתה זוכה לתגמול. אני חושב למשל על עורך הדין שבמאי 40' זרק מהעסק את שותפו היהודי, בנו של מייסד המשרד, עוד לפני שחויב לעשות זאת על ידי הגרמנים. לאחר המלחמה נקבע שאדם זה יכול היה להתנהג באופן הגון יותר, ואף על פי כן הוא השיג מעמד מכובד בבית המלוכה. זה כואב.

 


אני חושב גם על סיפורים אודות בתים שנשדדו, ושהוחזרו רק לפעמים לבעליהם היהודים, לאחר שנים של מאבק מתמשך, ולפעמים גם לא.

 


הוריי נאלצו לחיות בין האדישות הזאת לבין היעדר היכולת לקנות בחזרה את  הכבוד שנאבד, ואני משער שזה הפריע להם מאוד. מבחינה זו, הם מעולם לא חוו שחרור, וגם אני לא, כך מתברר לי יותר ויותר. חוסר הצדק המוחלט הזה הותיר עלי את חותמו. כלפי חוץ, הייתי מסתובב בהולנד עם תחושת ביטחון, אך למעשה הרגשתי חוסר ביטחון.

 


הוריי התכוונו לעלות לארץ, אך בשל מותו המוקדם של אבי, עשתה זאת אמי לבדה. אני מייצג אותם ביום השואה הזה, יום שבו בעיניי אנחנו מנציחים לא רק את היהודים שחייהם נלקחו מהם, אלא גם את המיליונים שאיבדו לא את החיים, אלא את הכבוד.  

 

-------------------------------------------------------------------------------------------------

 

 

סיפורה של חווה דינר

 

שמי חווה דינר. נולדתי ב-14 בנובמבר 1937, ביתם הבכורה של Bernard Loopuit ו-Johanna Rothschild. אבי נולד למשפחה יהודית מסורתית, שהתגוררה בהולנד לפחות מאז המאה ה-18. לאחר עליית הנאצים לשלטון, ברחה אמי מגרמניה להולנד יחד עם הוריה, אחיה ואחותה.

 


במשך תקופה מסוימת הייתה אמי ב"הכשרה" ב- Franeker, ומשם היא נשלחה לאמסטרדם כדי לעבוד בפנסיון יהודי. שם היא הכירה את אבי.

 


זיכרונותיי הראשונים קשורים לתקופת הכיבוש הנאצי. אני זוכרת את הגן, את פקעות היקינתון שעמדו על אדן החלון, וגם מפת שולחן עבה ואדומה. אבל מלבד אלה, אני זוכרת גם התקפות אוויריות, דליים מלאים בחול ששמרנו בחדר האמבטיה, אנשים שנושאים תיקי גב, חיילים שמכים על דלתות, והלילה האחד הנורא ההוא ב-Hollandse Schouwburg, נקודת האיסוף לפני המשלוח לטרנספורט.
מכיוון שהמשלוח שלנו לטרנספורט נדחתה, הוריי, אחותי הקטנה הדסה ואני שוחררנו משם, אולם שתי סבותיי נאלצו להישאר ולהישלח  זמן קצר לאחר מכן, ב-12 במרץ 1943, אחותי ואני הוסתרנו במחבוא, כל אחת בכתובת אחרת.  הגעתי מוכנה למצב הזה. הוריי  הזהירו אותי להיות ילדה ממושמעת, להקשיב למשפחה הזרה, ולגמור לאכול את כל מה ששמו לי בצלחת. מרחוק היה עליי לחכות בסבלנות עד שיבואו לאסוף אותי .

 


בשעת בוקר מוקדמת אספה אותי אישה צעירה, ולאחר נסיעה ממושכת ברכבת הגענו ל-Drogeham, כפר קטנטן בפריסלנד.
את השנים הבאות העברתי בביתה של משפחת ואן דה פול,  בו התגוררו רק אנשים מבוגרים. לא יצאתי אל מחוץ לבית, למעט בכמה מקרים בודדים. ציפיתי לשחרור בכיליון עיניים. השתוקקתי לחזור להוריי ולבית הספר, ולהיות שוב בחברתם של ילדים.
בבוא עת השחרור, בעוד הקנדים מתקרבים,  החליטה הבת Bep שצריכה להיות לי שמלה לבנה וחגיגית. היא לקחה וילון ישן ותפרה ממנו שמלה עם סרטים כתומים.

 


Drogeham שוחררה כבר ב-14 באפריל. הדגלים של הולנד ושל פריסלנד נתלו בכל מקום. קיבלנו לחם – מה שנחשב אז לפינוק של ממש, ולאחר שבוע ערכנו חגיגה גדולה. 
לשמחתי הרבה, מיד לאחר השחרור הורשיתי ללמוד בבית הספר שבכפר. יכולתי להשתמש שוב בשמי האמתי, ולא בשם שניתן לי במחבוא- margootje. אבל הוריי לא הגיעו. יום אחד, כשחזרתי הביתה מבית הספר, קראו בפניי, ללא שום היסוס, מכתב בו נאמר שהם נרצחו ולא ישובו
פרופסור ליפשיץ ז"ל הגדיר את התקופה שלאחר המלחמה כ "השואה הקטנה". כך חוויתי זאת גם אני. כשהתברר שנותרתי ללא הורים, רבו עליי כמעט שנה. כולם רצו אותי, ואף אחד לא רצה אותי. ספגתי את כל התלונות, הכעסים והתסכולים של כל הגורמים המעורבים.

 


עדיין בכפר הצטרכתי לעשות שני דברים: ללכת לכנסייה בימי ראשון, ולעלות מדי שבוע לקבר של אמא ואן דה פול, שנפטרה בינואר 45'. הקבר הזה נעשה שנוא עליי במיוחד. בדיעבד אני חושבת שזה נבע מכך שלא נותר לי דבר מההורים שלי, גם לא קבר, ושלא יכולתי להתאבל עליהם.

 


בסופו של דבר נקלטתי בבית הילדים של משפחת דסברח ב-Hilversum, שם הכינו אותנו לעלייה לישראל. כשנכנסתי לחדר המגורים ראיתי נער קורא על יד השולחן וכיפה עשויה קטיפה לראשו, ובבת אחת עלו בי זיכרונות: זו הייתה סביבה שדמתה לבית הוריי. באותו הרגע חשתי משוחררת באמת.

 


לאחר ארבע שנים הגעתי לישראל עם הקבוצה האחרונה שיצאה מבית הילדים. סיימתי את לימודיי בתיכון ובסמינר למורים. אחר כך למדתי חינוך ולשון עברית באוניברסיטה העברית, והשגתי תואר בלימודי הספרנות. עבדתי תחילה בתור מורה, ואח"כ נעשיתי ספרנית.

 


את בעלי יהודה פגשתי בסמינר למורים. התחתנו ב-56' ונולדו לנו חמישה ילדים, מהם יש לנו 23 נכדים ומספר גדל והולך של נינים.
לאחר שישים שנות נישואין, בעלי ואני נהנים מאוד יחד ומבלים הרבה. אבל יש גם ימים שקשה לי בהם, כאשר המלחמה מעסיקה אותי לחלוטין.

 


את החוויות שלי מהמלחמה אני מנסה לעבד באמצעות מחקר. אספתי הרבה מידע על חיילי הבריגדה היהודית בצבא הבריטי. דווקא על חיילי הבריגדה, משום שהם תופסים תפקיד חשוב בחייהם של יתומי המלחמה בהולנד, וכיוצא בכך גם בחיי שלי.
הם ביקרו בבתי הילדים היהודיים, לימדו אותנו שירים עבריים, ארגנו מסיבות, ונתנו לנו משהו להיות גאים בו. חיילי הבריגדה היו גם אלה ששכנעו את השלטונות ההולנדיים, כמו גם אותנו היתומים,  בכך שהמדינה היהודית היא המקום היחיד שמתאים לנו לגדול בו.

 

---------------------------------------------------------------------------------------------------

 

 

סיפורו של שמעון כהן

 

שמי שמעון (פריץ) כהן. נולדתי בשבעה באפריל 1933 באמסטרדם. אמי, רבקה כהן, הייתה אחות בבית החולים היהודי- פורטוגזי, ואבי, יצחק כהן, היה בעליו של מפעל טקסטיל בחרונינגן, שבו יוצרו בגדי גברים. שלוש שנים לאחר הולדתי נולדה אחותי פיה.

 


כשפרצה המלחמה, למדתי בבית הספר המונטסורי ב-Niersstraat. אבי היה חבר בפיקוד העורף האווירי, ולכן, בימים הראשונים למלחמה הוא פיטרל ב- Zuidelijke Wandelwegשבשולי העיר. "הנשק" ששימש אותו היה מקל הליכה. אם היו נוחתים צנחנים גרמניים, היה עליו לתקוף אותם באמצעותו.

 


לילה אחד בפברואר 43' נעצר אבי על ידי הגסטאפו. הגרמנים גילו שהוא עזר לבן-דוד שלו, שקפץ מהרכבת בדרך לווסטרבורק, במציאת מקום מסתור. כשאמי חזרה ממשמרת הלילה שלה ושמעה שאבי נעצר, הלכה בזעם למפקדת הגסטאפו לבושה במדי עבודתה. היא הצליחה להביא לשחרורו של ה'פציינט' שלה לאחר שטענה שהוא חולה במחלה מדבקת, מכך פחדו הגרמנים מאוד.

 


לאחר התקרית הזו, החליטו הוריי להסתתר: קודם פיה, לאחר מספר ימים אני, ולבסוף גם הוריי. אני הובאתי ל-Rheden, כפר באזור העיר ארנהם, והוסתרתי בבית הקטן של בני הזוג פפלמן. כשנכנסתי לבית באותו הערב, ישבו סביב האח האחת שהייתה במטבח כל דיירי הבית: אבא ואמא פפלמן, ועוד שני בנים יהודים שמצאו שם מסתור, הארי ורולף ניהום. משאריות הסוכר האחרונות שנשארו בביתנו אפתה אמי עוגיות ונתנה לי אותן. הייתי ביישן מאוד, ובכל זאת כיבדתי את הדיירים בעוגיות. לצערי, הן נטרפו מהר מאוד. הבודדות שנשארו שימשו לי מקור נחמה. סבלתי מגעגועים, בייחוד בהתחלה, ובלילות הייתי בוכה במיטתי.

 


שני הבנים האחרים ואני התמקמנו בחדר קטן בקומה העליונה. כדי להימנע מרעש, התהלכנו בגרביים. מה היינו עושים שם כל היום? הארי ורולף, שהיו מבוגרים ממני, החליטו ללמד אותי. רולף לימד חשבון, והארי את שאר המקצועות. על הקיר היתה תלויה מפת עולם גדולה, ולאט לאט שיננתי את כל הארצות וערי הבירה. כמו בבית הספר, הם היו נותנים לי תעודות שהיו מועברות להוריי באמצעות שליחים מהמחתרת. היו כתובות בהן הערות כמו "הוא יכול, אבל לא רוצה", או "כתב היד שלו משתפר". כתבתי בעצמי גם עיתון בשם 'האסון', חיברתי תשבצים, והייתי חוזר וקורא את שלושת הספרים שהיו ברשותי.

 


עם יציאתו לפועל של מבצע "מארקט גארדן" בספטמבר 44' נראה היה שהמלחמה מתקרבת לסיום. מביתנו שמענו את היריות, והדוד הם והדודה פייט הרשו לנו לשכב על הבטן במרפסת העליונה של הבית, בכדי שנוכל לראות את הצנחנים ואת הדאונים נוחתים. למרבה הצער, הקרב על ארנהם לא צלח. ובכל זאת, המבצע הביא עמו תקופה של ציפייה לקראת השחרור. עברנו הפצצות נוספות וחווינו ישיבה במקלטים, ולגינת הירק של הבית אף הושלך רימון. אך באמצע אפריל 45' החלו כוחות הצבא הגרמניים לעזוב, ובשבעה עשר באפריל אומתה השמועה שהקנדים והאנגלים צועדים לאורך נהר ה- IJssel בדרכם אלינו. את זה כולם רצו לראות. הארי ורולף רצו אל מחוץ לבית. הנעליים שלי כבר לא התאימו לי, וכך קרה שחוויתי את השחרור בנעלי ילדה עם עקבים קטנים. באותן נעליים בלויות שתיתי באותו היום, בהיותי בן שתיים עשרה, את הבירה הראשונה שלי.
כל המשפחה שלנו שרדה את המלחמה. כשהוריי היו בדרכם לאסוף את אחותי שהסתתרה בפריסלנד, הם באו לבקר אותי ב-Rheden. לא יכולתי להתלוות אליהם, וזה היה לי קשה מאוד. במשך ימים הייתי הולך בעצב לנקודה על יד נהר ה- IJsselשבה ישבתי איתם.

 

לאחר משפט שהתנהל זמן רב, קיבלנו בחזרה את ביתנו באמסטרדם. סיימתי את לימודיי היסודיים והתיכוניים והתחלתי ללמוד גאולוגיה. את אשתי פינטייה הכרתי בתנועת הנוער הציונית 'הבונים'. התחתנו ב-1963, ונולדו לנו ארבעה בנים ועשרה נכדים.
בארצות הברית וכאן עבדתי עבור חברות נפט וניהלתי מחקרים על קידוחים. בסופו של דבר הפכתי ליועץ עצמאי.

 


עם השנים, המשמעות של ה-4 וה-5 במאי נהייתה עבורי פחותה יותר ויותר. בעבר הרגשתי אחרת. כל עוד גרתי בהולנד, היינו מניפים את הדגל ב-5 במאי, וב-4 במאי הייתי הולך לטקס האזכרה בכיכר הדאם. לא הגעתי לשם על מנת להנציח את הקורבנות היהודים – שכן בהם אנחנו נזכרים מדי יום - אלא בעיקר כדי לחלוק כבוד לאנשים הרבים שסיכנו את חייהם בכדי להציל את החיים שלנו. למשל, לוחם המחתרת היהודי-גרמני מנפרד לוויסון שהיה ידוע גם בשם חריט קלוק. הוא היה חבר של הוריי שאסף אותי מביתי באפריל 43', ובסיוע של קבוצת המחתרת של הסטודנטים באוטרכט, דאג להביא אותי לכתובת המסתור שלי. 

 

------------------------------------------------------------------------------
     


 

  

 

 


  
 

Simply-Smart.com