חדשות
קבוצת תמיכה בעפולה

אנו במרכז אלה להתמודדות נפשית עם אבדן פותחים במהלך חודש יוני קבוצת תמיכה חדשה בעפולה. הקבוצה מיועדת לבני משפחה, בני ובנות זוג, הורים, ילדים ואחים שחוו אבדן כתוצאה מהתאבדות.

לפרטים נוספים לחץ כאן

קבוצת תמיכה להורים שכולים

 

אנו מעוניינים לפתוח קבוצת תמיכה להורים שאבדו את ילדיהם ממחלה. הקבוצה תתקיים בימי ד אחת לשבועיים בין השעות 18:30-20:30 במועדון של 'אלה', תל אביב. למידע נוסף: 050-3733613 

ברוכים הבאים
ברוכים הבאים ל'אלה'. הצוות המקצועי מחכה רק לכם. למידע נוסף על השירותים והפעילויות, התקשרו 03-6910921.


סיפורים מיום השואה 2019

 

סיפורו של מקס ון דאם

 

 

שמי מקס ואן דם. נולדתי בעשרים ושניים במאי 1939 באמסטרדם כבן יחיד של הלנה ואן דם.
מזלי הראשון היה שנולדתי לאם לא נשואה. היא עבדה כתופרת במפעל הטקסטיל "הולנדיה קטנבורח" שהתמחה בייצור מעילי גשם. בזמן עבודתה שם, שמר עלי סבא מוזס, עד אשר משפחת ואן דם קיבלה זימון להתייצב. סבי, סבתי וארבעת אחיה של אמי נשלחו לטרנספורט. אמי שעוד היה לה "שפר", הורשתה להישאר באמסטרדם יחד עמי.


השאלה היתה מי ישמור כעת על מקסייה? אמי יצרה קשר, דרך היודסראט, עם משפחת לונשטיין שהתגוררו יחד עם בנם איס, ברחוב שלנו. כל יום בבוקר מוקדם היתה מביאה אותי אליהם, ובערב, קצת לפני זמן העוצר, אספה אותי משם. נקי, רחוץ ומוכן לשינה. סידור זה החזיק מעמד שישה שבועות. יום אחד אמי לא שבה לאסוף אותי. כאשר האם לונשטיין יצאה החוצה לבדוק מה קורה, קראו לה השכנים האחרים: "את מחפשת את לני? היא איננה". התברר שכל העובדים של "הולנדיה קטנבורח" יחד עם בני משפחותיהם נלקחו באחד עשר בנובמבר 1942, ואמי היתה אחת מבין אותם 900 עובדים, שזמן קצר אחרי כן נרצחו באושוויץ. היות ולאמי לא היתה תעודת נישואין, מקסייה הקטן לא היה מוכר ב"הולנדיה קטנבורח".


מזלי השני היה שכבר הייתי בסידור הזה אצל משפחת לונשטיין. האב לונשטיין היה יהודי. האם לונשטיין התגיירה, ולכן לא נחשבה בעיני הנאצים כיהודייה. כאשר כבר לא היה בטוח עבורי להישאר באמסטרדם, הם דאגו שארד למחבוא בלימבורח בתחילת 1944. אחרי המלחמה הם באו לחפש אותי וביקשו לאמץ אותי באופן רשמי. כעת כשאני מדבר על הורי אני מתכוון ללונשטיינים. הם גידלו אותי כילד שלהם, אך לא מחקו את העבר שלי. כשמלאו לי 7 הם סיפרו לי אודות משפחתי. הם המליצו שאשמור את השם ואן דם. "אין בזה שום בעיה", הבטיחו לי.


הבהלה הגדולה שלי כילד היתה, שאמי האמיתית תשוב יום אחד. היו לי כבר 3 אמהות, וזה הספיק לי.
האב לונשטיין לא היה דתי או ציוני. לכן, תמיד למדתי בבתי ספר ציבורים, קודם ביסודי ואחר כך בתיכון. בשעות הערב למדתי הנהלת חשבונות, השגתי את הדיפלומה, ובגיל 16 התחלתי לעבוד בבית הדפוס של יוהן אנסחדיי בהרלם. במשך כל הקריירה שלי המשכתי בתעשיית הגרפיקה, לימים כסגן מנהל של אחד מבתי הדפוס הגדולים שלו.


את אשתי ברטה ברומט הכרתי בערב ריקודים באמסטרדם. התברר, כי לשיננו לא היה חשק ללכת אליו. כמה חודשים אחר כך, התארסנו ונישאנו ב 1964. במהלך נישואינו, באופן הדרגתי, הבנו שאנו חלק מהקהילה היהודית, והפכנו לדתיים. הבנים שלנו, שמעון ויעקב למדו ב"ממונידס" התיכון היהודי. כשהם עלו לארץ, החלטנו לקנות דירה קטנה ברחובות ולשם הגענו אחרי פרישתי מהעבודה.
ברטה נפטרה לפני 10 שנים וזמן קצר אחרי, עברתי לבדי לדירה בבית יוליאנה. עם ילדינו דיברנו לעיתים על ההיסטוריה המשפחתית, וברגע מסוים החליט יעקב לצאת למסע חקירה בהולנד ולבנות את אילן היוחסין שלנו. בזמן שהוא נבר בארכיבים, התעורר אצל ברטה ואצלי החשק לצלול לתוך עולם הגניאולוגיה. שם רציתי לחפש לא רק אחר העץ המשפחתי שלנו, אלא גם עצים של יהודים הולנדים אחרים. כל החומר שאספנו על יהודי הולנד נמצא כעת באתר ברשת.


היום בטקס הזה מדובר על לתת פנים ושמות לנרצחים. ניתן לומר שאני עושה ההפך. אני מביא את הנרצחים לא באופן מילולי, אלא עם צורה. אני מציג  לשורדים ובני ביתם את אבותיהם הקדמונים שכלל לא הכירו. המידע שניתן לאתר על האבות הקדמונים היהודים די שטחי. מה שמם? היכן גרו? ומה היה מקצועם? זה בערך מה שיש. דבר מוזר שאינך מצפה לו, הוא שלעיתים יש סיכויים רבים יותר למצוא משהו, כאשר מדובר במשפחות עניות. התיקים של השירותים הסוציאליים באמסטרדם נשמרו היטב במלחמה. שם למשל מצאתי מידע על סבי מוזס. מסתבר שהוא קיבל קצבה קבועה, ואמי לא קיבלה קצבה לתקופה קצרה כי היא נסעה לשבוע לפריז לחופשה.


העבודה הגניאולוגית אינה תחביב, היא עצובה מדי לזה. כשאתה מסתובב חופשי בהיסטוריה היהודית בהולנד, אתה מתעמת עם הבעיה המתמשכת של האינטגרציה של היהודים, המוות של הילדים בקהילה ולבסוף עם השואה. בעיסוקי שלי עם זה, עלי לשים לעיתים את השכל והרגש שלי על 0. אבל אני ממשיך, כי אני יודע שאני עושה לאחרים טוב ואני שותף פעיל בזיהוי של אלו שכבר לא קיימים.

 ----------------------------------------------------------------------------------------------------------

 

 

סיפורה של חרדה אלתה

 

 

שמי חרדה אלתה-אלסטר. נולדתי ב-11 בדצמבר 1930, ביתם הבכורה של אברהם תאו ויותה אילה מייסלס. שני הוריי הגיעו מאוקראינה והשתקעו בווינה לאחר מלחמת העולם הראשונה, שם היה אבי מקימו של בנק קטן.


ב-1938, לאחר האנשלוס, הגיעה לסיומה השהות שלנו באוסטריה. יום לפני כניסת הגרמנים חילקו בבית הספר דגלונים עם צלבי קרס. כשהחיילים חלפו בצעידה על פני ביתי נופפתי בדגלון בהתלהבות, כפי שהורתה לנו המורה לעשות. להפתעתי, אמי משכה אותי נמהרות מהחלון. באותה העת ובאותו המקום היא הסבירה לי מה קורה. זמן קצר לאחר מכן ברח אבי להולנד, וב-31 בדצמבר 1938, ביום שבו הוויזה שלנו הייתה עתידה להיפקע, נסענו בעקבותיו אמי, אחותי אלפי, אחי האנס ואני.
השנים הראשונות בהולנד זכורות לי כלא פשוטות. מדי כמה זמן היינו עוברים דירה: מהאג לסכוונינגן, מסכוונינגן להילברסום ומהילברסום לאמסטרדם. תמיד הייתי הילדה החדשה בכיתה, עד שבשלב מסוים החליטו הוריי לחמוק באופן סופי מהמשלוחים.


גם בפעמים קודמות היו אלה האינטואיציה, אומץ הלב ונחישותם של הוריי שאיפשרו לנו להימלט. אמי, שלמדה כימיה, פיתחה בשנות המלחמה תמציות להכנת ליקרים ולימונדה. אלה יוצרו במפעל בשם Wijco שאבי שימש באופן לא חוקי כאחד מבעליו המשותפים. החלל בו נעשו הניסויים השונים היה ממוקם בחדר הקדמי של ביתנו ב- Rijnstraat שבאמסטרדם. כשהגרמנים רצו לבוא לאסוף אותנו מכתובת זו, דאגו הוריי להשקות אותם לשוכרה. בהזדמנות אחרת, העמידו פנים שאנחנו חולים בקדחת. אמי דאגה להוכחות הרפואיות בכך שסימנה על גופינו נקודות אדומות וזייפה את דגימות השתן שלנו.
בקיץ 43' הסרנו את הטלאים הצהובים ונרשמנו מחדש בהילברסום – שם שכן המפעל – כאזרחי פרגוואי. אבי היה הולך מדי יום למשרד, אמי הייתה עושה ניסויים בטעמים ובריחות בחדר השירות שבבית, ואלפי ואני היינו מקבלים שיעורים פרטיים מהמורה מידלקוופ.


ערבי שבת היו חגיגה של ממש. אבי היה מספר סיפורים בלי סוף על פרשת השבוע או על השטטל שנולד בו, ועל אף שזייף היה שר בקולי קולות. מעולם בחיי לא היה זה כמו אז. העובדה שנותרתי אישה דתיה הינה בזכות אותם ערבי שבת.


אל מול אנשים שבשל מנהגינו היו עלולים לחשוד שאנחנו יהודים, היינו מציגים את עצמנו כקראים, פלג שהתפצל מהיהדות הרבנית שנחשב בעיני הנאצים ללא-יהודי.
כמו ילדים יהודים רבים, הוענק לי לאחר המלחמה חינוך כפול: הלכתי לבית הספר היסודי הכללי ואחת לשבוע היה מגיע לביתנו מר מונדסטוק כדי להעביר לנו שיעורי יהדות וללמד אותנו בעברית. מר מונדסטוק היה סוחר בשמים בוורשה ולאחר מכן נעשה מעין רבי והרבה להשמיע סיפורים ובדיחות. בעקבותיו, החלטתי ללמוד שפות ותרבות שמיים באמסטרדם. לא עשיתי זאת במחשבה שאמשיך לקריירה בתחום, אך בסופו של דבר נהייתי פרופסור בישראל.


בבני עקיבא הכרתי את מרדכי אלסטר, לו נישאתי ב-1952. נולדו לנו שלושה בנים – יצחק, יאיר וחגי – וב-1964 עלינו ארצה במכונית וקרוואן. זמן קצר לאחר מכן נפטר מרדכי. לא יכולתי להתאבל או לעצור ולחשוב. היה עליי לגדל שלושה ילדים ולדאוג להם ללחם. גם לא היה לי עניין בבני הזוג הרבים שהוריו של מרדכי הציעו לי, אולם בתחילת שנות ה-70' פגשתי את חיים אלתה, ומאז אנחנו נשואים זה לזו.

 
לפני מספר שנים קיבלתי ליידי את הספר "בתמונה בתקופת המלחמה", ובו תמונות הפורטרט של יהודים במלחמה, לעתים קרובות עם טלאי צהוב תפור על בגדיהם, שצולמו על ידי הצלמת אנמי וולף. גם אלפי ואני מופיעים בספר. "אלמונים", כך כתוב מתחת לתמונות שלנו. לא הכרתי את התמונות וכן לא זכור לי הביקור בסטודיו הצילום.

 


לתמונות האלה יש משמעות עמוקה עבורי. אני מחזיקה בכמה אלבומים ישנים ובהם תצלומים שלי בחוף הים, במהלך חופשות באיטליה או ביוגוסלביה, אך התמונות האלה סיקרנו אותי במיוחד. האם זו אני שם בתמונה? זאת איננה החרדה שאני זוכרת. בתור ילדה מתבגרת הייתי טומבוי אמתית, מסתובבת לי בגינה או ביער שליד הבית, אולם כאן אני לבושה כמו שצריך בשמלה שוודאי לא מצאה חן בעיניי, ופניי עוטות הבעה מסתורית.

 


עד לאחרונה לא יכולתי – או שאולי לא רציתי – להתעמק בעבר. אך ההיתקלות בתמונות האלה עודדה אותי לצלול אל ההיסטוריה ולהתעסק לא רק בעבודה האקדמית אלא גם בארכיון המשפחתי, לקרוא מכתבים, לפענח מסמכים ולהבין מי זאת הילדה הזאת שבתמונה.

 ---------------------------------------------------------------------------------------------------------

סיפורו של מיכה ראלף נאוהאוס

 

 

שמי מיכה ראלף נויהאוס. נולדתי בארבעה עשר ביוני 1942 באמסטרדם. אמי, טוני שוס, עבדה לפני נישואיה כמורה לספורט, ואבי, סמואל נויהאוס, היה בעליו של מפעל למוצרי עור בפרנקפורט.

כשהגרמנים הוסיפו את החברה שלו לרשימת העסקים המוחרמים החליט להגר לאמסטרדם, שם היו לו מכרים עסקיים. ב-1938 הוא פתח ב-Oudezijds Voorburgwal  מפעל קטן לייצור תיקי יד לנשים.
עם פרוץ המלחמה ניסו הוריי להשיג מסמכים שיוכלו לשמש אותנו. הדוד מקס, אחיה של אמי שברח לשוויץ ועבד עבור הצלב האדום, סייע להם בכך. תחילה נראה היה שהמאמצים אינם נושאים פרי. זמן קצר לאחר יום הולדתי הראשון נעצרנו ונשלחנו לווסטרבורק, שם מונה אבי להיות אחראי המכבסה.
אין לי זיכרונות מאותה התקופה, אבל סיפרו לי שחשבתי בטעות כי אחד מקציני האס אס הינו אבי. הקצין כל כך התרגש מהטעות שלי, שמאז אותה תקרית היה מביא לי מדי יום פחית קטנה עם חלב.


בעת שהיינו בווסטרבורק התקבל מכתב שהעיד כי אכן הופענו ברשימת ההמתנה לקבלת אישורי הגעה לארץ ישראל. בעקבות זאת נשלחנו בפברואר 1944 לברגן-בלזן, שהוגדר כמחנה מעבר עבור אסירים שעתידים היו להתחלף במסגרת החלפות שבויים. שלושה חודשים לפני שחרור המחנה הוחלפנו בתמורה לשבויי מלחמה גרמנים, זאת הודות לדרכונים של הונדורס שהדוד מקס הצליח להשיג עבורנו. יחד עם עוד 150 אסירים במחנה שהחזיקו גם כן בדרכונים דרום אמריקאיים, נסענו דרך שוויץ למרסיי. משם הפלגנו עם חלק מהקבוצה לאלג'יריה, שם הקים האו"ם מחנות פליטים.


במחנה הפליטים "ז'אן ד'ארק" שעל חוף הים, המתנו לסוף המלחמה. על מנת שאוכל לצבור כוחות העבירו אותי לבית הבראה צפונית לעיר מונטרו שבצרפת, שם שהיתי תשעה חודשים. את הנסיעה חזרה לאמסטרדם יחד עם קבוצת ילדים נוספת אירגנה טרוס וייסמולר המוכרת כמי שהייתה אחראית על ה"קינדר-טרנספורט" לאנגליה לפני המלחמה ובמהלכה. מכיוון שלהוריי ניתן תאריך לא נכון של חזרתי, הייתי היחיד שלא באו לאסוף אותו מתחנת הרכבת המרכזית. כשהגברת וייסמולר לקחה אותי לביתי התברר שאיני מזהה את אמי. מבויש, שאלתי אותה בצרפתית, שנעשתה לשפה העיקרית שדיברתי: Vous etes mon maman?


לאחר המלחמה הקים אבי מפעל בפעם השלישית, ולי נוספה אחות גדולה – בת-דודתי יהודית שהסתתרה בפריסלנד ושרדה את המלחמה. אביה יוסטין, אמה הלנה ואחיה דויד נרצחו בסוביבור. יחד צלחנו את בתי הספר "ראש פינה" ו"מיימונידס". בהשראת אבי נכנסתי לתחום המסחר לאחר לימודי התיכוניים. לא קיבלתי לידיי את המפעל שלו, אלא החלטתי ללכת בדרכי שלי ולהקים עסק סיטונאי לייבוא וייצוא של חלקי בסיס למוצרי עור.

 


את אשתי פלין הכרתי בזכות אחיה מארק, שהיה חבר שלי. נישאנו ב-1971 ויש לנו שלושה ילדים ועשרה נכדים.
כאמור, אין לי זיכרונות משנות המלחמה. הייתי צעיר מדי. בבית לא דיברו על אותה תקופה. רק לפני כמה שנים, כשאחד מהנכדים ביקש לראות את הטלאים הצהובים שלנו, נפתחה המזוודה הקטנה שהוריי השאירו אחריהם בארון הבגדים. בעזרת המסמכים שנמצאו במזוודה וכן בעזרת תמונות נוספות, היה ביכולתי לשחזר פחות את יותר את שקרה לי.

 


באותו הזמן קיבלתי ממקס ואן דם את הבשורה שנחשף בהולנד הארכיון של  אנמי וולף, שצילמה משפחות יהודיות במהלך המלחמה. שם המשפחה שלנו עלה גם כן ברשימת הלקוחות שלה: במאי 1943 צילמה אנמי כעשר תמונות של משפחתי. אולי רצו הוריי לשלוח אותן לקרובי משפחה, או שביקשו לשמור אותן לעצמם למקרה שיאבד ביניהם הקשר.

 


אחת התמונות ניצבת כעת במקום מרכזי בסלון ביתנו בירושלים. יש לה משמעות מיוחדת: ראשית, מפליאה אותי העובדה שאני מחזיק בתמונה שצולמה בתקופה של סבל מוחלט, ובה כולנו בכל זאת מרכיבים יחד משפחה שנראית מאושרת. חוץ מזה, התמונה מעידה בעיניי על נס. מופיע בה זוג צעיר עם תינוק. לא רק בני הזוג שרדו את המלחמה, אלא גם אני, התינוק.  כמה פעמים קרה דבר כזה? סיכוייהם של ילדים לשרוד את המלחמה, ושל תינוקות בפרט, היו קלושים. בשל כך, התמונה מסמלת בעיניי את הניצחון על היטלר ומעוררת בי תחושה חזקה של הכרת תודה.

 ------------------------------------------------------------------------------------------------------

סיפורה של הנשייה סרלואי חומס דה מסקיטה

 

 

שמי הנשיה סארלואי חומס דה מסקיטה. נולדתי בשלושה עשר באוקטובר 1942 בביתנו ב-Sarphatipark באמסטרדם, כבת שלישית לדויד חומס דה מסקיטה וליאנשייה פרינס. אבי היה תכשיטן ועבד בעסק שהחזיק בבעלות משותפת עם אביו ב- Utrechtsestraat ושסיפק לנו פרנסה טובה.
כשנולדתי, רדיפת היהודים כבר הייתה בעיצומה. אבי, שהיה חבר במחתרת, היה מעביר דברי דפוס מחתרתיים וכן סיפק כתובות מסתור, אבל אנו בעצמנו לא ירדנו למחבוא. "זה לא יגיע כל כך רחוק", חשב אבי, וגם "לעבוד בגרמניה לא יהיה נורא כל כך."

 


אולם הדברים התנהלו אחרת. בתחילת 1943 נעצר אבי במהלך פעילות מחתרתית, ובינואר 1944 נרצח באושוויץ. אמי נותרה לבדה עם שלושה ילדים: אני הייתי תינוקת בת ארבעה חודשים ואחיי אדי וחיים היו בני שש ושמונה. שלושה שבועות לאחר מעצרו של אבי נעצרנו גם אנו. דרך ה- Hollandse schouwburg נשלחנו למחנה הריכוז Vught בדרום הולנד. לאחר מכן שהינו כשמונה חודשים בווסטרבורק ובתחילת 1944 הועלנו לטרנספורט לברגן בלזן.

 


השאלה כיצד אמי הצליחה לגרור אותנו דרך המחנות, נותרה בגדר תעלומה גמורה. אני יודעת שהיא ניסתה לשמור עלינו כמה שיותר נקיים. "אם לא תעשו זאת, יהיה זה סוף הסיפור", הייתה תמיד אומרת. נראה כי בשל כך המלחין והמנצח האנס קריג, שאמי הייתה שרה איתו במחנה, היה מכנה אותי "הפרח שעל גבי ערימת הזבל".

 


לאחר השחרור בטרוביץ נקלטנו כולנו על ידי קרובי משפחה ב-Krommenie כשאנו חולים וסובלים מתת-תזונה חמורה. אני זוכרת היטב כיצד אמי הייתה מוציאה אותי בלילה ממיטתי, מושיבה אותי על השיש הקר במטבח ומעמיסה אל תוך פי תפוחי אדמה. חיים, שהיה חולה בשחפת, נשלח לבית הבראה על מנת להתאושש.

 


זמן קצר לאחר מכן החלה אמי לחפש אחר דירה ומקום עבודה. מכיוון שהתקשתה לשלב זאת עם הטיפול בנו, נשלחתי עם אדי ל-Bergstichting, מוסד בו נקלטו ילדים יהודים. יחד עם בת הדודה בטי ואן אסן הייתה אמי מגיעה לבקר אותנו מדי יום ראשון, ומחלקת לכולם מתוך התיקים שנשאה שהיו עמוסים בכל טוב.

 


דרך מכר שלה נשלחה אמי לפריז על מנת שתוכשר לעבוד כקוסמטיקאית. כך קרה ששנה לאחר סיום המלחמה עמדה ב-Bijenkorf, מכרה מוצרי קוסמטיקה יקרים של "דורות'י גריי" וייעצה לנשים מסוגננות כיצד לטפל בעורן.

 


במשך שמונה שנים נשארתי ב-Bergstichting, עד לכיתה ד'. כשחזרנו הביתה לאמסטרדם היה לי קשה יותר משציפיתי. תוך מהרה היה עליי לסייע לאמי בחנות התכשיטים שפתחה, ובקושי היה לי זמן להכין את שיעורי הבית. לכן העברתי את התקופה שלפני מבחני הבגרות שלי בבית משפחת ואן דר וכט שבהילברסום. הודות להם השגתי את תעודת הבגרות שלי ויכולתי להמשיך בלימודים. כשעבדתי במחלקת הרנטגן של בית החולים היהודי המרכזי, עברתי בערבים לימודים לקראת אסיסטנטית לרופא. לאחר שנת ביניים בישראל, הועסקתי במחלקת ההמודיאליזה שב-Wilhelmina Gasthuis, התמחות שהצריכה גם היא הכשרה.

 


כמוני, גם בעלי חוברט מגיע מאמסטרדם. ב-1972, שנה לאחר שאמי נפטרה, התחתנו בבית הכנסת הפורטוגזי באמסטרדם, ושנה לאחר מכן עלינו ארצה. התיישבנו ברחובות, שם פתח חוברט מרפאת שיניים ואני שימשתי כאסיסטנטית שלו. יש לנו שלושה ילדים נהדרים, ובינתיים זכינו להיות גם סביהם של שמונה נכדים מקסימים.

 


באשר לנושא הטקס של השנה, אבי הכין לאחיי ולי אלבומי תמונות, שהיו מכונים בעבר "ספרי תינוקות". שלושת האלבומים הללו נשמרו במהלך המלחמה אצל אנשים שונים. למרבה הצער, כפי שאירע לא פעם עם חפצים שהוחבאו, לא כולם התקבלו בחזרה. כך למשל, התכשיטים היקרים שהוריי הפקידו אצל "עובד נאמן", נעלמו. לאחר המלחמה ראתה אמי את אשתו של אותו עובד מתהלכת במעיל הפרווה שהיה פעם שלה.

 


למזלי, האלבום שלי הוא היחיד מבין האלבומים שנותר ברשותנו. זהו הפריט בעל הערך הרב ביותר שעומד לרשותי. אני מגלה בו את פניהם של סבי וסבתי מצד אבא שגורשו לפני שנולדתי, וכן את אלה של סבי וסבתי מצד אימא, שעוד הספיקו להופיע איתי בתמונה ובהמשך נעצרו.
שתיים מהתמונות אני מוקירה במיוחד. אחת מהן היא תמונה של ארבעה דורות: אני כתינוקת עם אמי, סבתי וסבתא רבתא שלי. סבתא רבתא זו נשלחה זמן לא רב לאחר מכן לאושוויץ בגיל 91, יחד עם הסבים והסבתות שלי מצד אימא ומצד אבא.
התמונה השנייה היא זו: מופיעים בה יחדיו הוריי, אחיי ואני. היא מעידה על פרק זמן קצר ביותר שבו היינו לרגע משפחה שלמה.

 ------------------------------------------------------------------------------------------------------------

סיפורו של שמעון וגה

 

 

שמי שמעון וגה, נולדתי בארבעה עשר בנובמבר 1943 באאודרקרק על יד האמסטל. באופן רשמי כבר לא התגוררו יהודים באמסטרדם ובפרובינציות. אך הורי לואי וגה וסטלה וגה-פרינס גרו על יד הבית הקברות הספרדי הפורטוגיזי באאודרקרק ואבא היה אחראי על השימור של בית הקברות ועל ניהול הלוויות.  עד אמצע 43' עדיין נקברו שם, עם האישורים הדרושים, חברי הקהילה ואפילו כדי העפר של יהודים פורטוגזים שנפטרו בווסטבורג.

 


אם זה היה תלוי בהורי, אולי היו אבא ואמא עם שני ילדיהם נשארים באאודרקרק, אך באמצע 1943 גברת טו קלומפר הבחינה בהם כאשר היא עברה על יד ביתם ובגלל הקשרים שלה עם אנשי המחתרת היא החליטה לעזור להם להתחבא. אמי היתה אז בהריון איתי ולא יכלה מיד לעזוב, לכן טו לקחה קודם את אחי לקס ואחותי ביאה למחבוא. שישה שבועות לאחר היוולדי טו באה לקחת אותי, בארוע לא נעים, מאמי שלא רצתה שיקחו אותי ממנה. לאחר מיכן גם הורי ירדו למחבוא.

 


הובאתי בסל כביסה על ידי טנטה טו לאמסטרדם ויום אחרי כן העבירה אותי לגברת יו סחוחט, אשת רב חובל שלא היה בבית בזמן המלחמה, שהתגוררה עם ביתה ליקה ברחוב הסטאדיון קאדה.
מרגע זה קראו לי מונקי סחוחט. למה מונקי? את זה עדיין ניתן לראות; תסתכלו על אוזני. הסיפור מספר שטנטה יו ניסתה לתקן את מצבן עם ניר דבק... סיפור אחר מספר שכאשר בכיתי חזק טנטה יו   הניחה אותי על תקליט מסתובב על מנת שאשתוק ולא אפריע לשכנים.

 


יוטה, כמו שקראתי לה, היתה לי לאמא אמיתית והיא נשארה לי אמא שניה עד למותה בטרם עת, עוד לפני הבר מצווה שלי. לאחר המלחמה כל המשפחה התאחדה. כשחזרו הורי לאאודרקרק הם התקבלו על ידי להקת כלי נשיפה של הכפר. תושבי הכפר שמרו על כל כלי הבית ואף ניקו אותו לפני חזרתם. עליכם להבין שלהורי, גם עקב תפקידם, היו קשרים טובים מאוד עם האנשים בכפר. שכנים אחדים היו גם קשורים בשמירת בית הקברות.

 


הבית והחיים של שומר בית קברות סובבים מזמן לזמן סביב תפקיד זה. אבי היה אחראי לתחזוקה של בית הקברות וגם מחזן בזמן הלוויות. אחרי הלוויות אמי דאגה לאוכל ושתיה עבור האבלים והאורחים ולפי הצורך הסלון שלנו הפכה להיות חדר קבלת הקהל. ואני שיחקתי עם חברי מחבואים בין העצים שבשטח בית הקברות.
בגלל שאמסטרדם היה רחוקה מדי, קיימנו את תפילות השבת בביתנו וקראנו את הפרשת השבוע בספר התורה בעצמינו. כך המשכנו עד שפתחו באמסטלפין בית כנסת והלכנו שעה הלוך ושעה חזור כדי להתפלל עם מנין.

 


בסיום התיכון היהודי באמסטרדם, התחלתי ללמוד מתמטיקה ופיזיקה באוניברסיטת אמסטרדם. אם תשאלו את חברי לכיתה מדוע הלכתי ללמוד את מקצועות אלה, הם יאמרו לכם שלא הייתי מסוגל ללכת ללמוד משהו אחר. לא היה לי זיכרון טוב מספיק ועדיין אין לי, ושפות זרות היו ועדיין אינן נקודת החוזקה אצלי.

 


לאחר סיום לימודי התואר שני באמסטרדם, מצאתי מקום במכון ויצמן ברחובות בו אפשרו לי להמשיך את למודי לדוקטורט, ואשתי מרחריט לנדסמן ואני עלינו לישראל. פה נולדו לנו 3 בנות. הבכורה יוכבד (ככבוד לטנטה יו) ואחריה בתיה ואירית. בנתיים יש לנו 17 נכדים וכעת אף 3 נינים.
ההתמחות המדעית שלי קשורה ל"תהודה מגנטית". מושג שנשמע אולי תלוש, אולם למעשה יש לזה שימושים מעשיות חשובים. תחשבו על MRI, שזו למעשה בדיקת דימות בעזרת תהודה מגנטית. כעת אני כבר 8 שנים  אמריטוס, אך עדיין אני הולך כל יום למכון כדי להמשיך את מחקרי.
כשמדובר בשואה, אני מודה שאני מעדיף להתרחק ממקומות וטקסים שהם קשורים בתקופה קשה זו בגלל שהם מעלים אצלי רגשות רבים מדי. ובכל זאת, לא מזמן ביקרנו, אשתי ואני, בתערוכה In Memoriam בקיבוץ לוחמי הגטאות. שם מוצגות תמונות של 3,000 ילדים הולנדים מתוך ה 20,000 שהועברו מווסטרבורק למתנות ריכוז ונרצחו שם.

 


התערוכה צנועה מאוד, שונה מהיכל הילד ביד ושם. שם הרגשות שלך מתחזקות  על ידי החשיכה, החזרה על השמות והנצנוץ הבלתי פוסק של הכוכבים. בתערוכה בלוחמי הגטאות אתה הולך בין השורות הבלתי נגמרות של התמונות, המוצגות על לוחות תצוגה פרימיטיביים, ולפתע פורצת לתוכך התובנה של גודל הרס ואתה מרגיש כמה ילדים אכן נרצחו.
אנשים מסוימים, כמו למשל אשתי, באים לתערוכה גם על מנת לחפש פנים של בני משפחה, של אחים, אחיות, בני ובנות דודים. אך ללא קשר לחיבור המשפחתי, כאשר אתה עובר ליד הפנים הללו אתה מרגיש מחויב לדעת מי הילדים הללו ומה קרה עמם. ואף יותר מזה, אני מרגיש מחובר לכל אותם ילדים שלא שרדו.

 


היום אני עומד פה בבית חיל האוויר, אך פוטנציאלית הכל היה יכול להיות אחרת לגמרי, יכולתי להיות אחד מאותם הפנים המוצגים שם.

 ---------------------------------------------------------------------------------------------------------

סיפורה של פאולה מלמד

 

 


שמי פאולה מלמד רובינק. נולדתי באמסטרדם בניווקרקסטראט בשבעה עשר בינואר 1940 לחנה שרה ורנר מלמד, ילידת פולין שעבדה כתופרת ולאברהם ברם מלמד שעבד כרפד.
היות ושני הורי עבדו מחוץ לבית, נשלחתי לפעוטון היהודי לילדי עובדים, ה"קרש", שהיה קרוב לביתנו וממול למה שהיה בעבר, התיאטרון ההולנדי. 
לפני הכיבוש הנאצי, ה"קרש" היה ידוע כגן ילדים שחינכו בו בשיטות מודרניות וילדים יהודים רבים הובאו לשם בגלל מיקומו. שם נשארתי 3 שנים עד שהורי החליטו שארד למחבוא. קודם אצל משפחת האוטאפל באמסטרדם ומשם למשק של טנטה מרטה ואום היין קופר בקודלסטארט.

 

באפריל 1943 אבי נלקח מעבודתו והועבר לווסטרבורק. חודשיים לאחר מיכן נרצח בסוביבור. נשארו לי ממנו חמישה מכתבים שכתב לאמי משם, בהם הוא מספר על שגרת יומו ואמונתו שגיהינום זה יחלוף במהרה.

 


ווסטרבורק, 9.4.43
 
אשתי האמיצה והמתוקה,
אני כותב לך את מכתבי הראשון ואולי אף האחרון מווסטרבורק, אבל אני שמח שיש לי לפחות את ההזדמנות לכתוב לך. כי אצלי כמו אצלך, כל מכתב שכתבת לי אני קורא בו מחדש מאה פעמים. מכתב אחד מיטיב עמך כמו החבילה הטעימה ביותר. חנה יקרה, שמחתי לקרוא שרוחך איתנה, המשיכי כך, ולא משנה באילו נסיבות תמצאי עצמך. כל זמן שיש חיים, יש תקווה וכמו שהעולם מאז שהוא קיים, בכל רגע הוא משתנה, כך הוא משתנה ברגע זה ממש, על-אף שלעתים אין אנו מודעים לכך. תמיד שווה לחיות את החיים, אם רק מנצלים כל הזדמנות שהחיים מעניקים לנו.

 

 

אמי נשארה כל זמן המלחמה באמסטרדם בעזרת דרכון אינדונזי מזויף. היא היתה בעלת גוון עור כהה כמוני ובעלת מבטא זר. היא עבדה כמטפלת אצל משפחה פרוטסטנטית שלא ידעו שהיא יהודיה. כאשר לא יכלה עוד לשאת את סודה, סיפרה להם. הם בחרו לשמור את סודה והיא נשארה אצלם.
אמי ידעה כל המלחמה היכן אני, וידעה מאיפה עליה לאסוף אותי. בשנים אלו חייתי חיים כפריים שלווים. כל יום ראשון הלכתי לכנסיה והפכתי לילדה קתולית מאמינה. לאחר האיחוד עם אמי, היה לי קשה לעזוב כך את הנצרות. ראיתי זאת כבגידה במשפחה המחביאה. לאמי לא היה קושי עם החינוך הנוצרי שעברתי, היא שמחה ששרדתי את המלחמה, לכן כל בקשה של אום וטנטה קופר בקשר להטבלתי, לא נתקלה בקושי מצידה, אולם המעבידים שלה התנגדו להטבלה והזהירו שכך אהיה תחת השגחתם הלא רצויה של הכנסייה הקתולית. בהדרגה הפסקתי את כל התפילות והטקסים והמשכתי לבקר אותם גם אחרי המלחמה לביקורים קצרים.

 


לאחר המלחמה אמי הכירה ניצול שואה פולני בהולנד, ונישאה לו. אמי ואני עלינו לישראל ב 1949 באנייה "עצמאות" לחיפה. אבי החורג הגיע לפנינו ופתח נגריה ביפו. הייתי בת 9 ושמחתי מאוד להתחיל חיים חדשים. הקליטה לא היתה לי קשה כי לאמי היתה משפחה בארץ וכי היו עולים נוספים בסביבתי.
בתום ביה"ס והשירות הצבאי, החלטתי לעבור לבאר שבע ועבדתי שנים רבות באדמיניסטרציה של הפקולטה להיסטוריה באוניברסיטת בן גוריון.

 


הכרתי את בעלי ראובן רובינק שהיה גם ניצול שואה. הוא היה עיתונאי שמאלני שכתב עבור עיתון יידי. בהמשך הפך לצבעי וצייר. נולדו לנו שתי בנות: הגר ותמי וחמישה נכדים. ראובן נפטר ב 1991, קצת אחרי כן עברתי לגור במרכז, קרוב יותר לבנות ולנכדי.  

 


לפני כשנה קיבלתי שיחת טלפון מהירחון "פרייניידרלנד". התברר שהבן של חייה פנמה, מטפלת לא יהודיה שעבדה ב"קרש" עד קיץ 1942, מצא לאחר פטירת אמו, בעליית הגג שלה, אלבום תמונות ישן. כנראה המטפלות הלא יהודיות והיהודיות ששרדו, נהגו להיפגש לאחר המלחמה להעלות זיכרונות ולהביט בתמונות. חייה שהרגישה רגשות אשם על שנטשה את הילדים, אספה את התמונות תוך כתיבת הערות ושמות וניסתה כך לשמר את זיכרונם. במקום להשליך את האלבום עם חפצים מיותרים אחרים, בנה בחר להפקידו בידי העיתונאים הרם בוטייה ומישה כהן מהעיתון. הם ערכו עבודת תחקיר מקיפה בכדי לדעת מה עלה בגורל הילדים וכך הגיעו גם אלי.

 


דרך פרויקט זה זכיתי להכיר חברה חדשה פה בארץ, חברה שנולדה גם היא ב 1940, שהתגוררה גם היא ברובע היהודי והייתה גם כן בקרש לפני ובזמן המלחמה ומופיעה בתמונות.
לפני כשנה התקיים טקס בסכאובורך בו חשפו את התמונות והשמות של כל אותם ילדים. במעמד ההוא בחרתי לומר שניצלתי, על ידי הזוג קופר, אנשים אמיצים וטובים, מהגורל הטראגי של כמעט כל הפעוטות היהודים בהולנד.

המעט שאוכל לעשות הוא להתנגד לדיכוי, לגזענות, ולכל צורות אי הצדק כלפי החלש והבלתי מוגן. 

 

 


 

Simply-Smart.com