חדשות
קבוצת תמיכה בעפולה

אנו במרכז אלה להתמודדות נפשית עם אבדן פותחים במהלך חודש יוני קבוצת תמיכה חדשה בעפולה. הקבוצה מיועדת לבני משפחה, בני ובנות זוג, הורים, ילדים ואחים שחוו אבדן כתוצאה מהתאבדות.

לפרטים נוספים לחץ כאן

קבוצת תמיכה להורים שכולים

 

אנו מעוניינים לפתוח קבוצת תמיכה להורים שאבדו את ילדיהם ממחלה. הקבוצה תתקיים בימי ד אחת לשבועיים בין השעות 18:30-20:30 במועדון של 'אלה', תל אביב. למידע נוסף: 050-3733613 

ברוכים הבאים
ברוכים הבאים ל'אלה'. הצוות המקצועי מחכה רק לכם. למידע נוסף על השירותים והפעילויות, התקשרו 03-6910921.


סיפורו של אריה עוז

 

שמי אריה עוז. נולדתי בשנת 1936 בעיר Wuppertal שבגרמניה, בשם הארי ישראל קלאוזנר, הבן הצעיר במשפחה בת ארבעה נפשות: אבי, זאב שהיה הבעלים של ארבע חנויות נעליים, אימי, רוזה, אחותי, רות, שגדולה ממני בשש שנים ואני.
בליל הבדולח חנויותיו של אבי נבזזו ותכולת ביתנו נהרסה. אבי נעצר וכששוחרר החליט לעלות ארצה, הוא הבין שעתיד המשפחה בגרמניה אינו מובטח. הוא עלה ארצה ואימי לקחה את אחותי ואותי להולנד, שם נפגשנו עם דוד שלי שהתגורר באוטרכט.


בשנת  1942 התקבלה בביתנו הודעה: אנחנו מועמדים על ידי הגרמנים לגירוש למחנה המעבר וסטרבורק (Westerbork). באותה העת הגיעה אל ביתנו סטודנטית שהייתה חברת המחתרת, נל ון-דר ספק  (Nel van-der Spek). היא הציעה לדאוג למקום מחבוא בעבור כל אחד מאיתנו. אימי סירבה להיפרד מאיתנו "גורלי – גורלם" אמרה, אך לאחר דין ודברים רבים, הבינה אימי שאין מנוס מלהפרידנו, וכך הועברתי אל משפחת הייצמא (Haitsma) שהייתה בעלת חווה חקלאית בעיירה Zeist. לאחר שלושה חודשים גם אחותי הצטרפה לבית משפחת הייצמא על מנת להקל על בדידותי. אימי הוסתרה אצל הגברת Ketel Nel.
במשך היום אחותי ואני הוסתרנו בעליית הגג, רק בשעות הערב המאוחרות ובשעות הבוקר המוקדמות הורשנו לשהות עם יתר בני המשפחה ולעזור בעבודות החווה. כשנערכו חיפושים הסתתרנו בין קורות הגג, מתחת ללוחות העץ של הרצפה, שכוסו בשטיח שעליו הונחו שולחן וכיסאות.
בעליית הגג של משפחת הייצמא לא היו ספרים ולא משחקים, אך היו שני חלונות, האחד נצבע בשחור על מנת ששכנים לא יבחינו בנו והשני היה הצוהר שלי לעולם. ימים שלמים עמדתי על שרפרף והצצתי החוצה דרך החלון "שלי". באחד הימים שמעתי קולות מוזרים שלא הכרתי. רצתי לצוהר והנה להקת מטוסים חולפת בדיוק מעל הבית. במהירות ספרתי – תריסר מטוסים. "לאן הם טסים?" שאלתי את עצמי וחיכיתי לשובם. רק עשרה חזרו, היכן היתר?
מאז שמעתי עוד מטוסים רבים ובדמיוני ישבתי עם הצוותים במטוסים והייתי חלק מהם. באחד הלילות הביאו לאסם החווה טייס בריטי שמטוסו הופל. על אף שנשאר בחווה זמן קצר בלבד עד שנאסף על ידי אנשי המחרת, מראהו ומדיו נשארו חרוטים בזיכרוני עד עצם היום הזה.
ידעתי, ללא ספק, שגם אני אהיה טייס כמוהו.
לא טייס בריטי או אמריקאי, אלא טייס יהודי, חופשי, שלא מפחד יותר, שלא מתחבא יותר, אלא מתגלגל בשמיים חופשי, חופשי כמו הציפורים שחלפו ליד אשנבי בגג הבית. עם תום המלחמה, לפני שעזבתי את בית האיכרים היקרים ששמרו עלי, שאלה אותי הדודה "עכשיו כשאתה נוסע לפלסטינה, באיזה מקצוע תבחר כשתגדל? אולי רועה כבשים או נוהג בשיירת גמלים?"
"אני אהיה טייס", אמרתי וצעדתי זקוף וגאה בפעם הראשונה מבעד לדלת הכניסה.
 
לאחר שהתאחדנו עם אימי איתרנו את אבי ובשנת 1946 עלינו ארצה. נדדתי בין מסגרות רבות, מנסה להשלים את פער השנים בהן לא למדתי, עד שהפכתי לתלמיד מצטיין שהתקבל לקורס טייס. בשנת 1956 סיימתי את קורס הטייס, אחד מתוך 11 שסיימו, מתוך כ-300 שהתחילו את הקורס. הרגשתי כמו מלך העולם.
עד שנת 1967 שירתי כמפקד טייסת בצה"ל, אז עברתי לעבוד באל-על ועם השנים, עד שפרשתי ב-2001, הגעתי להיות ראש אגף מבצעי אוויר, הטייס הראשי של אל-על. נלחמתי במלחמות ישראל, הטסתי מטוס במבצע "אנטבה" וגם במבצע "שלמה". כיום אני מרצה, חוקר תאונות אוויריות וכותב את האוטוביוגרפיה שלי שתוצא לאור בקרוב.
ב-1957 פגשתי את אשתי היקרה, בת שבע, ונולדו לנו שלושה ילדים. כיום יש לנו 7 נכדים, ויש לנו בית בישראל.
 
פעמים רבות אני תוהה מה היה איתי לולא המלחמה, ולעתים אני חושב שדווקא בגללה, דווקא בזכותה, התפתחתי כפי שהתפתחתי.
 

 

לחזרה לדף הכתבות לחץ כאן

 

Simply-Smart.com